פרשת תזריע - מצורע - עין טובה ורעה על ההלכה

 לפעמים אותה הלכה בתורה (או בהלכה) נתפס באופן מיטיב או באופן שמרע, והכל תלוי בנקודת ההשקפה.

בפרשת השבוע מסופר שכשיש משהו שנראה כמו נגע בבית, מזמינים את הכהן לאבחן, אבל לפני שהוא מגיע מפנים את הבית.

מדוע מוציאים את כל החפצים?

לפי פירוש אחד, זה נועד להגן עליהם מפני הטומאה. מרגע שהכהן יכריז שהבית טמא, כל מה שבתוכו יטמא, והתורה מאפשרת להגן על החפצים מפני הטומאה הזאת. זהו חידוש של התורה, שכן במקרים אחרים, הטומאה היא 'מציאות'. ברגע שהמת מת, כל מה שבבית נטמא, ולא רק מרגע שמכריזים על הטומאה (אמנם יש בהלכה אפשרויות השהיית טומאה בצורות שונות, אבל זה קשור למציאות ולא לקביעות הלכתיות). וכאן התורה 'משהה' את הטומאה עד להכרזה. תפיסה זו של הוצאת החפצים מהבית מביטה על ההלכה בעין טובה, ורואה כאן חסד א-להי למזער את נזקי הטומאה על חפציהם של אנשים.

הסבר אחר להוצאת החפצים מהבית, רואה בכך סוג של עונש. לפי פירוש המדרש, אדם נענש בצרעת הבית על צרות עין. כשאנשים ביקשו לשאול חפצים ובעל הבית טען שאין בידיו חפצים אלו, ה' מגלגל את הצרעת, וכך כשהוא יוציא את חפציו מהבית, הוא יפרוס לעין כל את כל מה שיש לו. כך יווכח שהיה צר עין ולא הסכים להשאיל את חפציו. אפשר גם שיש בכך פריסה של החיים שלו לעין כל, עם כל ההשפלה וחוסר הנעימות שכרוכים בדבר. הראיה הזאת של הוצאת החפצים מהבית, היא ראיה של הדין הא-להי ככזה - כדין. 

וכך באופן אירוני, דיון בצרעת עצמה יכולה ללכת למקום של חסד או למקום של דין, לראיית המציאות מתוך עיניים של חסד לעומת ראיית המציאות מתוך הדגשת הקושי והחסר.