פרשת כי תבוא - זבל מי שמלכלך

 כשהייתי צעירה היתה פרסומת בטלוויזיה שעד היום מצליחה לעורר אותי רגשית. היתה חפיסת סיגריות, וכשסיגריות התחילו "לצאת החוצה" הן הפכו לתולעים מתפתלות ומגעילות. תחושת האיכס לוותה באופן קבוע לפרסומת, וגם לסיגריות. לא יודעת על כמה אנשים הפרסומת הזאת השפיעה, לי מעולם לא היה סיכוי לגעת בסיגריות, כי את תחושת הגועל הזאת קיבלתי כבר מההורים שלי. ההמחשה הויזואלית כבר ישבה על תודעה שהיתה מושרשת באופן עמוק.

עוד פרסומות פגשו אותי בהמשך חיי שניסו לשכנע אותי שדברים הם פסולים לא דרך ההיגיון אלא דרך החוויה. כינויי "זבל מי שמלכלך" או "כלב מי שלא אוסף" ועוד ועוד. פרסומת נועדה "למכור" ובמקרה הזה דרך החוויה הם ניסו למכור לנו מסר חינוכי.

ככל שגדלים מגלים, שהרבה מאוד מהחינוך שלנו הוא כזה. עקרונות שמושרשים בדנ"א שלנו, לא באו ממחשבה מעמיקה, או משכנועים עמוקים, אלא מאיזו חוויה פנימית שזה "טוב" וזה "לא טוב", שזה "נכון" וזה "מגעיל". וחלק גדול ממה שקורה היום בחברה הישראלית עוברת דרך הגחכה, השפלה, ציניות וביטול של הצד השני, כי – גם אם אנחנו לא תמיד חושבים על זה – זה הדרך שלנו לשכנע. פעם תופעות חברתיות מסוימות היו מקובלות בחברה, והיום יורקים עליהן. לטוב ולמוטב.

זה נכון שיש גם מקום לשכל, להגיון, לשכנוע. אבל הרבה פעמים ערכים הם לא שאלה של שכנוע שכלי, אלא של שכנוע פנימי. מה מעורר בנו גועל ומה מעורר בנו תחושה טובה.

כשמבינים שככה העולם עובד, אפשר לשים לב שגם התורה משתמשת באמצעים הללו.

כשבני ישראל עמדו למרגלות הר סיני, והא-ל בכבודו ובעצמו אמר להם מה "נכון" ומה "לא נכון", כשבכח השכל וההתגלות, הם למדו ש"אנכי ה' א-להיך" ו"לא תעשה לך פסל", ההבנה שזה מה שנכון עברה מהר מאוד. הרגלים קדומים, ותחושה ש'פסלים זה בסדר' לא נעלמים ביום אחד.

אז כשבני ישראל נכנסים לארץ, הם עושים טקס שיש בו שחזור מסוים של מעמד הר סיני – יש בו כריתת ברית, וכתיבה של התורה על אבנים, בניית מזבח והקרבת קרבנות. ישנו דמיון גם בתכנים – איסור עבודה זרה, ואיסורי עריות, איסור גזילה ופגיעה במשפט צדק וגם דאגה לכבוד ההורים. אבל הפעם  דברים יהיו שונים. לצד התזכורת מה יקרה אם יקיימו את התורה ומה יקרה אם לא... ולצד לקיחת "בעלות" על האירוע כך שהעם הם אלו שמזכירים את כל הדברים שהם מקבלים על עצמם, ישנו טקס שעניינו חוויה חברתית מעצבת. כשכולם ביחד מזכירים ש'זבל מי שמלכלך', בסוף לאנשים כבר לא יהיה נעים ללכלך, ואולי אפילו הם ירגישו בעצמם את הבושה אם זה קרה בטעות. כשכל העם כולו צועק 'ארור' על דברים שאנשים עושים בסתר, זה עשוי לחלחל פנימה, ולהשפיע באותם מקומות חבויים מעין.

היום קשה לנו להגיד לאנשים 'זה לא לענין'. גם אם מישהו שומע מוזיקה ברעש באוטובוס, או מעשן לתוך האף של אנשים אחרים, אנשים מפחדים לפתוח את הפה. שמא יותקפו ושמא יחשבו כמתקיפים.

אז התורה מספרת לנו שבכניסה לארץ, יש חשיבות לעשות טקס. טקס שבו כולם יחד צועקים "ארור משגה רעהו בדרך". מייצרים חוויה מכוננת ומהדהדת שיש דברים שמגעילים אותנו, שהם זבל. כעת יש רק לתהות מדוע האירוע היה חד פעמי...