פרשת ניצבים - מתחילת מסעו של משה ועד סופו

 

אחת התופעות שהתעצמה בשנים האחרונות, ובמיוחד סביב הרשתות החברתיות, זה שהרבה פעמים אנחנו חיים בתוך תיבת תהודה של עצמנו. סממן בולט לתופעה הזאת זה פוסטים שמתחילים ב: "היום כולם מבינים ש...". רק מי שלא מדבר עם אנשים אחרים, מסוגל לחשוב שכולם חושבים שהוא צודק, או שכולם 'התפקחו' ממה שעד עכשיו הוא ידע שטעות. כן, אנחנו יודעים שיש גם אחרים, אבל גם כשאנחנו נפגשים איתם, אנחנו נוטים להישאר הרבה פעמים בתבניות. אם לא כולם הם 'אנחנו', אז מי שלא הוא בטח מקוטלג כ'הם'. האחרים, הטועים...

פרשת השבוע 'פרשת ניצבים' פותחת בדברי משה לעם (דברים כ"ט): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". הפניה של משה, לקראת סוף חייו ותפקידו, לאלו שניצבים לפניו, מעוררת זכרון רחוק של הפניה הראשונה של אנשים מהעם אל משה, בתחילת תפקיד חייו (שמות ה'): "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". הפרשנים נחלקו האם הניצבים הם חלק מה'אנחנו' הטובים, שוטרי ישראל שבאים להגן על העם, או מה'הם' הבעייתיים, שרק באים להתנגד למשה ולפעול נגדו. בין כך ובין כך, ההתייצבות הזאת פגעה במשה וערערה את תחושת הבטחון (החסרה ממילא) בתפקיד שהוטל עליו. ה'ניצבים' לפנינו עשויים לתפוס את כל התמונה, ולתת תחושה שהם היחידים שקיימים, כי הם היחידים שפוגשים.  

יותר מארבעים שנה אחרי, משה עומד מול העם, אחרי שמילא את תפקידו נאמנה, ולא רואה 'ניצבים' מולו רק תלונות (חיוביות או פחות), או רק אנשים מסוג אחד, אלא רואה עם שלם, עם גוונים ורכיבים שונים, עם השוטרים הדואגים וראשי השבטים, עם בעלי תפקידים רמים ועם פועלי הכפיים, עם גברים, נשים וטף, בקיצור, ועם כל שכבות העם. הוא יודע לזהות שבתוכם עשויים להיות אנשים שגם לא ירצו חלק בסיפור הגדול הזה, וילכו בשרירות ליבם, אבל הוא גם מסוגל להסתכל על המכלול ולהאמין בכח שלו, ביכולת לתקן גם אחרי נפילות ובעיות.

אולי היכולת הזאת, אחרי שנים רבות, לראות את 'כולם' בבחינת ה'ניצבים' שמסתכלים עליהם ומתייחסים עליהם, היא מה שנותנת את היכולת הזאת לקום ממשברים ולשוב ולהתייצב.