פרשת ויצא - כוחו של דמיון

 

יצא לי כמה פעמים להיות בסיטואציות שהרגשתי חנוקה. מצד אחד, סבלתי מהתנאים שהייתי בתוכם ומההתמודדות עם אנשים מסוימים. מצד שני, הרגשתי שאני חייבת להמשיך ולהתמודד כי האופציה שאעזוב את המקום הפחידה אותי בגלל המחירים שאדרש להם. לא הרגשתי שאני יכולה לעמוד על שלי, בגלל החשש שאאלץ או אואלץ לעזוב. לא ראיתי דרך לתקן, כי המחירים נשפו בערפי.

מתי הגיע השינוי המיוחל? כשהצלחתי לדמיין את עצמי עוזבת את המקום. כשהתמודדתי בראש שלי עם ה"מה יגידו" ו"מה יהיה" וכשהצלחתי לראות את עצמי "מהעבר השני" של עזיבת המקום. רק ברגע שכבר לא פחדתי מהאלטרנטיבה יכולתי באמת להיות אני בתוך הסיטואציה ולנסות לעמוד על שלי. ידעתי שיהיו מחירים, אבל כבר לא פחדתי מהם.

אני תוהה אם כך הרגיש יעקב אבינו בפרשתנו. הוא נקלע לסיטואציה שלא היתה בטובתו, נאלץ להתמודד עם אנשים שקשה לו איתם (איך הוא הצליח להסתכל ללבן בלבן של העיניים אחרי הסיפור עם החלפת רחל בלאה, אין לי מושג), עם מערכת אחרת של ערכים (או חוסר ערכים). הוא נאלץ להישאר עוד ועוד שנים בגלל מחויבויות שקיבל על עצמו, ושסינדלו אותו לתוכם. אם לא היה עומד בתנאי ההתחייבויות, האם היו לוקחים לו אשה אחת? מחשבה בלתי אפשרית להעלות בדמיון.

מתי זה השתנה? כשהמחויבות נגמרה, ויעקב היה יכול לדמיין את החיים אחרי. כשכבר עמדה לו בראש התמונה של 'אעשה אנכי לביתי'. רק אז, בבואו להיפרד מלבן, היה יכול גם לעמוד מול לבן ולהעמיד תנאים אחרים כדי להישאר. יש להניח שהמציאות עדיין היתה רחוקה מאידיאלית, אבל בסוף כשהוא יצא משם הוא יצא בתנאים משופרים. האם לבן המשיך לתחמן גם בשלב הזה? יש סיבות טובות להאמין שכן. אבל העמידה של יעקב היא כבר אחרת. הוא מסוגל להחזיק בראש לא רק שרידות במקום הזה, אלא גם עמוד שדרה וחלומות.