פרשת ויצא - להיות ישר כשכולם עקומים

 

מפעם לפעם אני מקבלת מסרים מהחברה סביבי עד כמה אני מוזרה. זה לקח הרבה זמן, אבל עכשיו אני כבר לא מופתעת שכשאני מגישה דוחות בזמן וחשבת השכר מתרגשת. או כשאני מדווחת על טעות במשכורת. כבר הבנתי שאין עוד הרבה אנשים כמוני שבאמת מחכים לרמזור שיתחלף לאדום במעבר חציה כשאין כלי רכב מסביב [או שבכלל כתבו את המשפט האחרון 'כשאין רכבים מסביב' ואז תיקנו כי זו לא עברית תקנית]. בקורונה לקח לנו כמה שבועות טובים לגלות את המניינים הפיראטים שצמחו בשכונה, כי אצלנו בבית הקפידו על הכללים כמעט עד המילימטר (כש"פורעי החוק" בבית המשיכו עוד כמה מטרים מעבר ל100 מטר סיבוב בשכונה שהיו מותרים).

זה כנראה יושב על סוג של פדנטיות אצלי ותפיסה עצמית בסיסית של רצון 'להיות בסדר'. אבל זה גם יושב על אמונה, שאם כולם ישמרו את הכללים, יהיה כאן עולם טוב יותר. [אגב, למרות הפדנטיות, אני הרבה יותר סלחנית כלפי אחרים ש"מחפפים" מאשר כלפי עצמי. אני נוטה לחפש הצדקות למעשים של אחרים, הרבה יותר מאשר למעשים של עצמי, שהם גם בשליטתי]. משום כך, אני דווקא זאת שמופתעת כל פעם מחדש, להיזכר שרוב העולם עובד קצת אחרת ממני. אז אני משתדלת לחפש איפה העולם באמת מצליח לתפקד – הכבישים שנסללים, הפושעים שנתפסים, המורים שמלמדים והפקידים שמתפקדים. משתדלת להעריך את הנס שנקרא מדינה מתפקדת, גם אם יש עדיין הרבה מה לשפר, ועם כל הנאיביות שלי אני יודעת שיש הרבה מאוד מה לשפר.

כשאני חוזרת לפרשה, ומשם חזרה לחיים, אני נמצאת במבוכה מסויימת. מצד אחד, יש לי הערכה גדולה ליעקב. הרמב"ם ראה ביעקב את הדמות שמלמדת אותנו יותר מכל על מוסר עבודה "הייתי ביום אכלי חרב וקרח בלילה". הוא היה מחזיר את שווי הצאן הנטרף, לפנים משורת הדין. הוא לקח את העבודה שלו מאוד ברצינות. שוב ושוב, הוא גילה שהוא היחיד שבאמת בסדר, כשמסביב מנצלים את תמימותו ועובדים עליו שוב ושוב.

יש מי שמחזיק נגדו את ההתנהלות בפרשה הקודמת – ניצול מצבו של עשיו כדי לקנות את הבכורה, ובהמשך הרמאות שאפשרה את קבלת הברכה. אני מאמינה שבסיפור קניית הבכורה, יעקב ניסה לעשות דברים באופן ישר. הוא קנה את הבכורה, גם אם ניצל לשם כך הזדמנות בעייתית. בסיפור הברכה, הוא לא רצה לשתף פעולה, ובסוף עשה רק את מה שאמא שלו אמרה לו לעשות (שהשיגה לו – אולי – את מה שהיה מגיע לו מעצם קניית הבכורה). ואולי, הוא אפילו מצטער על ההתנהלות שלו, ויודע שישלם על כך מחירים גדולים, הראשון שבהם הגלות מהבית.

ואפשר שבפרשתנו הוא בכלל מנסה לשפר את מעשיו, להתחיל מחדש באופן נקי. גם אם הוא יכול, לא לנצל הזדמנויות שאפשר לפרש באופן שלילי. אבל זה לא עוזר לו. לפעמים זה לא משנה כמה אתה מנסה, בארם הם מתנהגים כארמים...לא משנה כמה הסכמים תעשה, האנשים מסביב יחשבו שאתה לא בסדר, "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה". בסוף, עם דחיפה א-להית, יעקב מגיע להבנה הפנימית שהוא צריך להרחיק את עצמו. גם אם הוא עושה זאת בחשאי, ליעקב חשוב לו לא לקחת שום דבר יותר ממה שמגיע לו. הידיעה הזאת תאפשר לו לעמוד גאה מול לבן. הוא בדק את עצמו (חבל שלא בדק את אשתו) ויכול להתייצב זקוף מול העולם שמסביב.

הרמאות עוד תלווה אותו בהמשך, והילדים שלו יתקשו להיפטר מסיגים שנכנסו לתוך המערכת. חלקם גם יצליחו להצדיק את זה לעצמם. אבל נראה לי שחלק מהמסר של הקב"ה ליעקב, זה שהדרך הישרה – ישראל – היא הדרך הנכונה יותר.

אני יודעת שאני  מוזרה. רוצה עולם ישר, עולם של חוקים טובים ושל נאמנות של אזרחים. יודעת שההתחלה של מדינה ישראל היתה בעקיפת הפריץ, בפריצת הגבולות, בהקמת נקודות התיישבות ובהמשך התנחלויות, בפעולות מתוחכמות מול האויבים שמסביב. השאלה היא איך אנחנו משאירים את החלקים הללו בעבר, ולא משאירים אותם בדנ"א שלנו כאומה. מצליחים באמת להתנתק מ'יעקב' ולהתחבר ל'ישראל'.