פרשת וישלח - בין פחד לרגשות אשמה

אחד הדברים שלמדתי לאור שנותי כאמא (ועם הזמן גם למדתי יותר ויותר ליישם גם על עצמי) זה לזהות רגשות ולשיים אותם (לתת להם שם). הרבה פעמים אנחנו מזהים רגש מסויים, אבל הוא יכול "לשבת" על דברים שונים, והיכולת להתמודד איתו (ובהמשך אולי גם להיפרד ממנו) עוברת דרך היכולת לזהות אותו במדויק.

באסה יכולה לנבוע מעלבון או מאכזבה, מגעגוע או תחושת כשלון. לחץ יכול להיות קשור לפחד, חשש, רגשות אשמה או בושה ועוד. אדישות היא לעתים רק כסות לפגיעות עמוקה. עם השנים גם למדתי שלרגש יש מקום חשוב בחיים. הוא הדרך של התת מודע שלנו או של האינטואיציה שלנו לאותת לנו מהו היחס שלנו לאירועי החיים שפוקדים אותנו.

פרשת וישלח פורשת בפנינו מניפת רגשות של יעקב אבינו – "ויירא", "ויצר" ורגשות נוספים העולים מבין השיטין. רגשות אלו עשויים להסביר מדוע התעכב יעקב עשרים שנה בבית לבן, למרות הרמאות והקושי שם; היה לו רע אצל לבן, אך הוא ירא מהמפגש עם עשו.

מדוע היראה גדולה כל כך? רוב הפרשנים הסבירו זאת כפחד קיומי פשוט: המידע האחרון שיש ליעקב ביחס לעשיו זה ש"מתנחם אחיך להרגך". יעקב חושש מכעסו ומתוקפנותו של אחיו. היוזמה הראשונה מתחילה מזכרון המצב כשהוא יצא, תוך נסיון ראשוני לשכך את הכעס, וכשיעקב מגלה את צבא ארבע מאות האיש לקראתו היראה עולה קומה, ובהתאם לכך גם הטקטיקות שנועדו להציל נפשות. הדורון הוא שוחד, התפילה היא להצלה, וה"מלחמה" היא בעצם הכנה למנוסה.

אך נדמה לי שאפשר להבין את הסיפור באופן אחר. תחת מעטה היראה והצרה, מסתתרת תחושה עמוקה של אשמה ובושה. הפחד להיפגע יושב באופן עמוק על זכרון הפגיעה שהוא עצמו ביצע.

יעקב לא נמנע מראש מהמפגש, הוא לא רק מגיב. הוא יוזם. נראה לי כי היוזמה נובעת מרצון להתפייס, למצוא חן, ואף להתנצל. יעקב יודע שפגע באחיו ונטל ממנו את הברכה שיועדה לו.

כשיעקב יוצא לחרן, הוא מקבל מאביו את "ברכת אברהם" – הבטחת הארץ והזרע. אך הברכה הקודמת, זו שהעניקה לו "מטל השמים ומשמני הארץ" והפכה אותו ל"גביר לאחיו", לא הייתה שלו במקור. את זאת מנסה יעקב לתקן. הוא מנסה להחזיר את הגלגל לאחור. הוא פונה ל'עשיו אחי' כ"אדוני" ומכנה את עצמו "עבדך", ללמדנו שלא הוא היה ה"גביר". התיאור "ויהי לי שור וחמור" מדגיש שליעקב אין "רוב דגן ותירוש". הוא מבקש לחזור לאחווה, מתוך מה שהוא תופס כמקומו הראוי.

האם "הברכה הגנובה" התקיימה בסופו של דבר? זו שאלה פתוחה. הברכה שבורך יעקב בכוונה תחילה, ברכת אברהם, חזרה בחלום הסולם, התקיימה בפועל וממשיכה להתקיים. אך יעקב מצהיר על ויתור על הברכה האחרת. הוא מוותר על אחיזה בעקב אחיו ובברכתו.

נראה לי שזהו אחד מסיפורי התשובה הראשונים בתורה. כשהמלאך קובע "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל", יעקב לא רואה בכך הבטחה להצלחה בעימות מול עשיו בדרך של לחימה. אולי להפך, זה נותן לו כח לעשות את מה שהוא מבין שנכון לעשות, גם אם זה כולל דווקא להשתחוות לפני אחר.

היכולת להתמודד עם האשמה המהולה בפחד, לזהות את שורשיה ולנסות לתקן את המציאות לאורה – היא יכולת מעט על-אנושית. לעיתים, רק מי שמסוגל להיאבק במלאכים, ידע להתמודד עם השדים שבתוכו.