עשרה בטבת - דה ז'ה וו בסדר גודל תנ"כי

 האם יש דבר כזה דה ז'ה וו בסדר גודל תנ"כי?

אני לא מדברת דווקא על האירועים הגדולים של מלחמות  נגד כל אויבינו מסביב. אלא דווקא הדברים הקטנים האלו, כמו שאלות הלכתיות אקטואליות שעולות לרגל שינוי הנסיבות.

כי דווקא השאלות האלו – האם לצום בעשרה בטבת, ובצומות הקטנים בכלל, ואולי גם בתשעה באב – הן שאלות עתיקות, מהתנ"ך עצמו. כבר בספר זכריה מסופר לנו כיצד בני הגולה (כנראה, הדבר תלוי במחלוקת) שאלו האם להמשיך לצום. דרך השאלה שלהם והתשובות של הנביא זכריה יש לנו בכלל תיעוד מקראי לימים הללו.

למרות תחושת הדה ז'ה וו, המצב קצת הפוך. כי סדר הגאולה אצלם ואצלנו פועל אחרת, באופן שנראה לי שרבותינו הראשונים שעסקו בסוגיה לא העלו על הדעת.

להבנתי, כבר התנאים נחלקו האם כל צומות החורבן באים על אירוע אחד – חורבן הבית – אלא שהם מציינים את מה שמוביל לחורבן ונבע ממנו, כשהכל שקול ל"שריפת בית א-לוהינו", או שמא כל אחד מהם מציינים אירוע אחר, לדוגמה – אובדן הריבונות (תחילת המצור), אובדן הביטחון (פריצת החומות), חורבן הבית, גזירת גלות סופית / אובדן תקווה לקיום חלקי בארץ (מות גדליה).

אם הצומות נובעות מנקודות שונות במציאות שחסרות, אז היום ברוך ה', הן כבר לא חסרות. יש לנו ריבונות, יש לנו בטחון (בערבון מוגבל, אבל יש, בטח לא שונה מתקופת בית ראשון), יש לנו ישוב יהודי בארץ (ומי שעדיין לא הגיע מוזמן בשמחה!). רק מקדש אין.

וכאן אנחנו שונים מימי זכריה הנביא. שם – בניית המקדש באה יחד עם ההיתר לחזור לארץ, אבל ריבונות ובטחון בוששו לבוא.

כשהראשונים דברו על השאלה מתי נפסיק לצום את כלל הצומות (כשיש "שלום"), והם אף יהפכו לימי משתה ושמחה, אפשר לראות שחלק מדברים על בניין המקדש וחלק על בטחון והסרת עול העמים, אבל אני מניחה שהם לא דמיינו מצב שבו העמים לא יגידו לנו מה לעשות, ובכל זאת לא נבנה את בית המקדש...

ובתוך המסגרת הזאת אני ממקמת את הדיונים היום. כמובן, מי שחושב שכל הצומות הם על החורבן, בכלל אין לו שאלה. אבל מי שמבודד את האירועים יכול לומר – כל מה שתוקן, כבר לא רלוונטי לצום עליו. אבל כאן תעלה השאלה – אם באמת הכל תקין, היהודים בארץ, יש לנו ריבונות, ויש לנו ביטחון – איך זה, באמת, שאין לנו מקדש? מה זה אומר על היהודים שבארץ (ועל אלו שבחרו שלא לבוא)? מה זה אומר על הריבונות שלנו? ועל הביטחון?

חלק מהבחירה שלי לצום קשורה לסוג של שמרנות. חלק קשור לסוג של התמקדות בעבודה טכנית. אני רוצה לעשות תיקון פנימי, אבל יודעת שצריכה גם מסגרת מעשית שתזכיר (בוודאי כשהראש והלב לא תמיד מספיק בעניין). אבל זה גם קשור להבנה שגם בדברים שתוקנו המציאות היא עדיין חלקית. אני מבינה את מי שבוחר לפעול לפי פשט דברי חז"ל "רצו – לא מתענים". ובכל זאת, החלקים השמרניים שבי יודעים להגיד שהמציאות עוד חסרה, ויש עוד הרבה לתקן לפנינו, ואילו הפסקנו כולנו לצום – כיצד נוכל לנהל על זה דיונים כל פעם מחדש? בכל זאת, יש ערך גם לדה ז'ה וו...