פרשת שמות - שליחות או הצלחה

 לצד איזו שאיפה ל'נורמליות', לחיים (של קדושה) ב'עולם הזה' (כולל קמצוץ של בורגנות), ולתקווה ל'מימוש עצמי', הציונות הדתית גם מאוד מדברת שפה של 'שליחות', של 'כלל ישראל', של רתימת הכוחות למטרות נעלות. אני מוצאת את עצמי לא מעט בהתלבטות בשאלה עד כמה אני מרוכזת ב'הצלחה' וכמה ב'שליחות', והאם יש פער כזה גדול ביניהן. אני מודעת לכך שככל שאני יותר בתודעת 'שליחות' ככה יותר קל לי לפעול בעולם, ולהצדיק את החלומות שלי בעיני עצמי, ומצד שני אני יודעת שהתשוקה שלי להצלחה היא גם מה שבונה את הכשרונות שלי ואת היכולות שלי כך שאוכל לתרום מהם לטובת הכלל.

אחד הדברים שאני אוהבת בפרשה שלנו, שהיא מציגה גם שליחויות מסוגים שונים. אנחנו מיד נמשכים לעסוק בדמותו של משה ובשליחות שלו להציל ולהושיע את עם ישראל. אבל עוד אנשים פועלים ומביאים בסוף גאולה. יש אנשים שהשליחות שלהם היא במסגרת המשפחה – הולדת הילדים והדאגה לוודא שהם עוברים על סכנות הילדות (שהתעצמו פי כמה בתקופת השעבוד), וגם לגדל אותם באופן שיחבר אותם לדורות הקודמים. יש אחרים שהשליחות שלהם היא במסגרת המקצועית שלהם – המיילדות שפועלות מתוך הערכים שלהן, ומוודאות שיהיה עם ישראל אותו יהיה אפשר לגאול בהמשך. יש אנשים שהשליחות שלהם היא קהילתית – כשה' מדריך את משה כיצד להתקבל על ידי העם, הוא שולח אותו לשכנע ולפעול יחד עם מנהיגים הטבעיים שכבר קיימים, שהם ה'זקנים'.

אבל הפרשה גם מציגה את הקושי לעטות את גלימת השליחות. את הפקפוק העצמי – 'מי אנכי?!?; את הפחד מהתגובות מסביב - 'והן לא יאמינו לי' ו'כי יאמרו לא נראה אליך ה'' במקרים היותר טובים, ותחושת כשלון, התנגדות וביקורת במקרים הפחות טובים. ועוד לא דיברנו על הפחד מפני המלכות שבוודאי חשו המיילדות. בהזדמנויות אחרות דיברנו על תחושות הכשלון שמשה סוחב איתו מהעבר, מהפעם הקודמת שניסה לעטות את גלימת השליחות ולעזור לעמו – "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?!".

בפרשתנו הקב"ה מנסה לעזור עם השליחות. על המיילדות נאמר: "וייטב א-להים למילדת וירב העם ויעצמו מאוד". שמעתי פעם, שה' מיטיב למיילדות בכך שהוא נותן להן תחושת הצלחה. יכול להיות שהן גם מקבלות שכר בהמשך, אבל לפעמים הכח להמשיך בשליחות זה תחושת ההצלחה. למשה הוא מודיע שלא תהיה הצלחה מיידית ומנסה לחזק בצורות נוספות, להתייחס לחששות, להעניק עזרה, ובסוף גם קצת לנזוף – יאללה, צא מתוך עצמך!

מה השליחות שלנו? באיזה זירה או זירות נפעל? איך נעשה זאת בצורה טובה ונצליח להשקיט קולות מקטינים? זו שאלה שכל אחד ואחת ישאלו את עצמם, אבל הפרשה שלנו יכולה לתת כיוונים, ולהזכיר שלא תמיד זה קל, לא תמיד הרצון יתעורר, לא עלינו המלאכה לגמור אבל אין אנחנו בני חורין להיפטר ממנה.