פרשת וארא - המקל והגזר, או: למה צעק משה?

 יש אנשים שהנתיב שלהם בעולם היה ברור להם מתחילת דרכם, ואחרים שהתגלגלו ממקום למקום, מהזדמנות להזדמנות ומעבודה לעבודה, עד שמצאו את עצמם במקום שהם נמצאים, ועוד היד נטויה. ובכל זאת, אני חושבת שהשאלה כמה להשקיע ובמה להשקיע איפה שאנחנו נמצאים מלווה הרבה מאיתנו. בית לעומת עבודה, בין אדם למקום מול בין אדם לחברו, ספורט מול תורה, חסד מול מנוחה ועוד. איפה אנחנו מרכזים כוחות, ואיפה אנחנו קצת משחררים.

השנה שמתי לב – קצת להפתעתי – עד כמה משה רבינו היה מושקע בתפילה. עבור המצרים.

את המכות משה או אהרן עושים באמצעות המטה, או באמצעות הידיים, אבל בעיקר על פי צו ה'. לפעמים ה' גם לא צריך אותם בכלל. האנרגיה שלהם מושקעת בדיבור אל פרעה.

אבל לא מעט אנרגיה של משה מושקעת דווקא בהסרת המכות. אחרי מכת הצפרדעים משה יוצא מעם פרעה, "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה". צעקה, לא פחות. פעם קודמת שהצעקה מוזכרת בספר שמות העם צועקים אל פרעה בגלל השעבוד הקשה. ומשה צועק על ה' להסיר את הצפרדים. בהמשך נמצא את הפעול 'ויעתר' במכת הערוב ובארבה, ובמכת הברד הוא פורש את ידיו לה' (אחרי שנטה את ידיו להביא את המכה).

הפרשנים מתייחסים לכך שמשה צריך להתפלל בחזקה, כי הוא זה שהבטיח שיסיר את הצפרדעים בלי לקבל הנחיה מה', וממילא הוא חשש שלא יוכל לקיים את דברו. הפחד היה שה' לא ישתף פעולה עם ההסכמה של משה לבקשת פרעה.

אני גדלתי בבית שגם ידע להדגיש את הצער על כאבם של המצרים במכות, צער שבא לידי ביטוי בטפטוף מהיין בליל הסדר כמספרים על המכות. ואפשר שהצעקה של משה לה' קשורה גם לאמפתיה שלו למצרים.

נחמה ליבוביץ בעיוניה מדגישה, שמשה רצה שהמצרים וגם ישראל ידעו את כוחו של ה' לא רק במידת הדין אלא גם – ואולי בעיקר? – במידת הרחמים. מידת הדין בהכאת המצרים, ומידת הרחמים בהוצאת ישראל ממצרים. אפשר להציע שהצעקה אל ה' לוקחת את הרעיון הזה צעד אחד הלאה. משה לא רוצה שידיעת ה' תגיע למצרים רק דרך מידת הדין, דרך המכות הכואבות, אלא הוא רוצה להראות להם שה' יכול להיטיב, שתפילה יכולה להיטיב, שיש רחמים בעולם. ועל זה נאמר צדיק גוזר – ומצהיר על הגזר – והקב"ה מקיים.