פרשת בשלח - על מקומם של פובליציסטים

 הויכוח על השאלה האם משה 'רימה' את פרעה לאורך המשא ומתן ביניהם, מתנקז לפסוק אחד בפרשתנו: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי *בָרַח* הָעָם *וַיֵּהָפֵךְ* לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי *שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ*". מצד אחד, אומרים שהעם ברח, כלומר ברור שהוא יצא מראש רק על מנת לחזור. ומצד שני, התורה קובעת שיש כאן היפוך לב של פרעה ועבדיו, מההחלטה המודעת שהם עשו, כשהם שילחו את ישראל, לא רק כדי 'לעבוד את ה'' אלא כך שיפסקו 'מעבדנו', כלומר מלעבוד אותנו.

אמנם, זה שהטענה על הבריחה עולה דווקא כשבני ישראל פונים חזרה לכיוון מצרים, מעט מסגירה את הקושי בפירוש הזה.

ואפשרר שיש פער בין "ויוגד", שמתייחס ל'אומרים', אומרי השמועות, לבין מלך מצרים ועבדיו. לאורך המשא ומתן היתה עמימות מסוימת. הדרישה הראשונה היתה ללכת מרחק (לא זמן!!) של שלשת ימים כדי לזבוח. אף אם לא אמרו שיחזרו, היה ניתן להסיק זאת. בהמשך דובר על 'לעבוד' ו'במדבר', באופן כוללני יותר, עד שלבסוף הדרישה הפכה לנוסח קבוע 'שלח את עמי ויעבדוני'. מפרשתנו ברור שפרעה ועבדיו הבינו היטב שאם בני ישראל הולכים לעבוד את ה', הם מפסיקים לעבוד את מצרים. ככה פשוט.

מה שינה את דעתם של פרעה ועבדיו? שני דברים.

קודם כל נוצר סדק ב"פאסון הא-להי". לרגע פרעה ואנשיו חשבו שהא-ל הגדול הוא לא כל כך גדול, והוא לא באמת מוביל את עמו הלאה למדבר "נבוכים הם בארץ". מבוכת העם מעידה על א-להיהם. לרגע פרעה ועבדיו חשבו שהכח עוד בידיהם והם שכחו את מגבלותיהם.

אבל יתכן שגם ה'ויוגד למלך מצרים' עשה את שלו. אומרי השמועות, הקונספירטורים ובעלי הטור בעיתון – הם הציגו סיפור אחר, נרטיב אלטרנטיבי. הם טוענים שהעם ברח, כלומר שמראש יציאת ישראל היתה מוגבלת. העובדה שהם טרם הספיקו ללכת 'דרך שלשת ימים', ובכלל, שהמסלול שלהם לכאורה הוביל *חזרה* למצרים, לא שינתה להם. הם יכולים במקביל לומר שבני ישראל חוזרים, וגם לטעון שהם בורחים.

הפובליציסטים הללו, "דעת הקהל", שראו את מצרים הולכת לאבדון, הם אלו שידחפו את מצרים לתהום עצמה. הביקורת על העם שבורח, שרומזת לביקורת על הממשלה שאעפשרה זאת, ה'הגדה' הזאת, היא אולי זאת שדוחפת את פרעה מעבר לקצה.