ט"ו בשבט וט"ו באב - על הזרע, הנחלה, וברכת הגיוון

 

ט"ו בשבט וט"ו באב: על הזרע, הנחלה וברכת הגיוון

עבור רבים מאיתנו, חגי ישראל נחווים כהד לעבר רחוק, ולמרבה הפלא – לעיתים קרובות דווקא כזיכרון של רגעי גלות. היציאה ממצרים וההליכה הממושכת במדבר התרחשו מחוץ לגבולות הארץ, ואפילו האירוע המכונן של קבלת התורה לא התחולל על אדמת ישראל. חג החנוכה אמנם ציין את השבת הריבונות מידי היוונים, אך עלילת פורים נותרה נטועה עמוק בשושן הבירה ובממלכת אחשוורוש. אמנם כל החגים כולם שזורים במחזור עונות השנה ובחקלאות הארצישראלית, ועיון מדוקדק בפסוקים יחשוף זיקות הדוקות לאירועים היסטוריים הקשורים לכניסה לארץ, אך באופן אירוני נדמה כי המסורת היהודית בחרה להציב במרכז את חגיגת ארץ ישראל והחיים בתוכה דווקא בט"ו בשבט.

התאריך שקבעו חכמים כ'ראש השנה לאילן' – מועד הלכתי הקובע כי הפירות שיחנטו מכאן ואילך ישתייכו לשנת המעשר הבאה – הפך ברבות השנים ליום חג לפריחת האילנות ולפירות המתחדשים. פירות אלו הם בעיקר אלו שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף ששיא צמיחתם והבשלתם מתרחשים דווקא בחודשי הקיץ והסתיו: הגפן מבשילה לקראת הקיץ, התאנה בסופו, הרימון והתמרים מעטרים את ראש השנה בסתיו, והזיתים מפציעים לקראת ימי החורף וחנוכה. למעשה, גם פירות נוספים המוכרים לנו, למשל משירי האהבה של 'שיר השירים', מבשילים בעונות הללו – השקדים בראשית הקיץ והתפוחים בפתח החורף.

גשמי החורף הם אלו שיצמיחו את הפירות לאורך השנה כולה, ועם זאת, בחרה התורה להתמקד ברשימה מובחנת של גידולים: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח' ח). מהו הייחוד שבפירות אלו, שדווקא בהם מתגלה שבחה של הארץ?

הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל מתאפיינים בפער שבין הפוטנציאל הגלום בהם לבין המאמץ הנדרש למימושו. החיטה והשעורה הופכות ללחם – פסגת היצירה האנושית – רק לאחר עמל רב; הגפן מניבה תירוש המשמח אלוהים ואדם רק לאחר דריכה והמתנה; והזית דורש כתישה וכתית כדי להפיק שמן יקר "אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים" (שופטים ט' ט). התאנה והתמר (הדבש) מעניקים מתיקות שאותה ניתן לשמר גם לימי יובש, והרימון מבטא את פנימיותם של ישראל – ש"אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (ברכות נז ע"א ועוד) – שכן חשיפת עושרו הפנימי מחייבת קילוף הקליפות והפרדה סבלנית של הגרעינים. כך היא גם ארץ ישראל: מלאת פוטנציאל, אך אינה מעניקה את פירותיה ללא עמל. היא טומנת בחובה עושר עצום המותנה בהשקעה אנושית – פיזית ורוחנית כאחד – ובברכה האלוהית המלווה אותה.

ברכת הזרע וברכת הארץ שלובות זו בזו מראשית המפגש בין אלוהים לאדם. כבר בבריאה מצווה ה' ומברך: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א' כח). ה' מעניק לאדם את הפוטנציאל, והאדם מממש אותו בארץ באמצעות הזרע. במקביל, הברכה לארץ מגיעה דרך צמיחת הזרעים: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ..." (שם יב). זרע הארץ הוא המאפשר לאדם להמשיך לפרות ולרבות בה.

קשר זה מתהדק בברית עם אברהם. הברכה "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ" (בראשית י"ב א-ב) כורכת יחד את התביעה ללכת אל הארץ המיוחדת עם ההבטחה לזרע מיוחד. בהמשך, ארץ ישראל הופכת מדרישה להבטחה לדורות: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (שם כ"ו, ד'). לאורך כל הדרך, ברכת הזרע וברכת הארץ כרוכות זו בזו, ומטילות על האדם אחריות ועמל לצד הבטחה לשפע אלוהי. כך מתאר הנביא ישעיהו את עם ישראל: "כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ..." (ישעיהו ס"ה, ח'). ישראל משולים לגפן – גם אם כלפי חוץ אינם נראים מבטיחים, גלומה בהם היכולת להפיק יין ולהביא ברכה לעולם.

אחד הביטויים המובהקים לקשר בין הברכה בזרע לברכה בארץ נמצא בדיני הנחלות. ה' הבטיח את הארץ לזרע אברהם, אך דרש לחלקה לנחלות לפי שבטים. כפי שלאדם הראשון נאמר לכבוש את הארץ כולה ולאברהם הובטחה ארץ ספציפית, כך ברכת כל שבט מתבטאת במיקומו הגיאוגרפי הייחודי. הענקת הנחלות היא ברכה הכוללת בתוכה חובה חברתית ומשפחתית: דיני הייבום, המחייבים המשכיות למי שמת ללא בנים, מבטאים את המאמץ להעמיד זרע שיקים את שם המת על נחלתו. במגילת רות נראה כיצד גם מעגלים משפחתיים רחבים יותר נרתמים למשימה זו, בדומה לבנות צלפחד שהתחתנו בתוך שבטן כדי לשמר את הזיקה שבין הנחלה לזרע.

ט"ו בשבט מזכיר לנו את הברכה שבפרי הארץ ואת חובתנו להכיר בה ולהשיב ממנה חזרה למקור הברכה. אך ט"ו בשבט – המצוי בעיצומו של חורף ובשיא הגשמים, כשהמבט כבר נשוא קדימה – מהווה תמונת ראי למועד אחר: ט"ו באב. אף שט"ו באב אינו ראש שנה רשמי, המסורת רואה בו את אחד הימים השמחים בשנה (משנה תענית פ"ד מ"ח).

יש הרואים בט"ו בשבט יום משלים לט"ו באב: האחד בלב החורף והשני בלב הקיץ, כששניהם מביטים אל העונה הבאה. בט"ו באב "תשש כוחה של חמה", ובחג המקראי המצוין בספר שופטים – "חַג ה' בְּשִׁלֹה מִיָּמִים יָמִימָה" – מחוללות הנשים בכרמים ביום שחגג את יבול הארץ והילולת הבציר. חכמים קשרו ליום זה אירועים של קירוב וחיבור: ביטול האיסור על בני שבטים שונים להתחתן אלו עם אלו; פתרון בעיית שבט בנימין; וביטול המחסומים שמנעו את העלייה לרגל למקדש (בבלי תענית ל ע"ב – לא ע"א).

הצירוף של ט"ו בשבט וט"ו באב מסמל את הברכה הכפולה של ארץ ישראל: ברכת זרע הארץ ותנובתה, וברכת זרע אברהם הפורה והרב. אך יש כאן קומה נוספת: אם החלוקה לנחלות מדגישה את הייחודיות של כל ענף (כלומר שבט) בעם ישראל, הרי שחיבור המועדים הללו מלמד על הברכה שבשילוב ביניהם. היכולת לשמר את הייחודיות מחד, אך להתחבר ולהתערבב אלו באלו מאידך, היא ש"משביחה את הגזע" וממיסה את המחיצות הדיכוטומיות.

ברכתה של ארץ ישראל, המצטיינת בגיוון גיאוגרפי וחקלאי עצום, משקפת את הברכה שבגיוון האנושי של עם ישראל. כשם שאנו מודים על שפע היבול והפירות השונים, עלינו להודות על הגיוון האנושי המעשיר אותנו. תפילתי היא שנדע להעריך את השונות הזו, לחבר בין הקבוצות השונות בעם, ולאפשר לשבטים "לבוא זה בזה" – לראות את הטוב בזולת וליצור מתוך הגיוון הזה ברכה אחת גדולה ושלמה.