פרשת יתרו - מהורות להנהגה: בין "אמא אשמה" ל"אמא טובה דיה"

 מאז כניסת הפסיכולוגיה לחיינו, נפוצה התפיסה ש"השריטות" של הילדים הן, בסופו של דבר, באשמת ההורים. עבור רבים, הידיעה שהתבניות המחשבתיות והרגשיות שלהן נעוצות בילדות היא מקלה; זיהוי המקור מאפשר להתמודד עם התבניות הללו, לנהל אותן ואף לתקן. כמובן שאי אפשר להטיל הכל על ההורים – נטיות מולדות ומבני אישיות הם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו – ובכל זאת, המודעות להשפעה ההורית המכרעת עלולה להפוך גם למשא כבד שאותו אנו נושאים.

אם הרבה מקשיינו קשורים להורינו, הרי שכל תגובה או פעולה שלנו מול ילדינו עלולה להפוך ל"שריטה" הבאה שאותה ינתחו על ספת הפסיכולוג. אני מודה שאני עדיין מנסה להבין איך המושג "אמא טובה דיה" (Good Enough Mother) מתיישב עם הנחת העבודה ש"אמא תמיד אשמה"?

בפרשות האחרונות אנו נוהגים לבחון את מה שמשה ספג בבתים שבהם גדל – בית הוריו ובית פרעה – ואת מבנה אישיותו המאופיין ברגישות לסבל האחר. אך הפרשה שלנו חושפת דווקא את הצד ה"הורי" של משה.

אני רוצה להאמין שהחלטתו לשלוח את אשתו ובניו חזרה לבית אביהם נבעה מהרצון להגן עליהם בזמן שהיה בחזית המאבק במצרים. כולנו יודעים עד כמה חשיפה של משפחת מנהיג או מורד עלולה להיות מסוכנת. רק כאשר יתרו שומע שהתהליך הושלם וה' הגן על משה ועל העם, הוא משיב את המשפחה לחיקו של משה.

אך ההיבטים ההוריים של משה אינם מסתיימים שם. בהמשך נגלה שמשה מבין כי תפקיד ההנהגה שלו הוא מהותי ועמוק יותר מניהול טכני; אם אלוהים הוא "אבינו", הרי שמשה שותפו מתפקד לעיתים כ"אמנו" ולא רק כ"רבנו".

עבור מי שנמצא בפוזיציה הורית כזו, אין אמירה קשה יותר מביקורתו של יתרו: "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה", ובמיוחד התהייה המהדהדת – "מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם?". האם ייתכן שהשקעתו האינסופית של משה, מבוקר ועד ערב, נזקפת לחובתו? כאילו הוא "מעולל" משהו לעם במקום להיטיב עמו?

יתרו מלמד את משה שיעור קריטי בהורות ובהנהגה: לעיתים "יותר מדי" הוא בעצם "פחות מדי". השקעה טוטאלית עלולה להיות כסות לחוסר יכולת לשחרר ולחלוק באחריות. הורות מעורבת מדי היא לעיתים מתכון לשחיקה הדדית.

הורים רבים חשים את כובד המשקל על כתפיהם ומתקשים להרפות. יתרו מלמד אותנו שבהנהגה, כמו בהורות, היכולת לשמור על כוחות, לתכנן לטווח ארוך ולהאציל סמכויות הן מיומנויות חיוניות לא פחות ממסירות ודאגה תמידית. לדעת לנשום זה לא פינוק – זה תנאי להמשכיות. אפשר לומר שלפעמים הרצון להיות אמא טובה 'מדי' עשויה לפגוע ביכולת להיות 'אמא טובה דיה''.