פרשת משפטים - סמכות ושליחות

 

אחת החוויות הזכורות לי כאמא צעירה זה כשביקשתי מאחת הבנות לעשות משהו והיא רצתה לדעת למה בכלל היא צריכה להקשיב לי. אני מודה שהרגשתי צורך לקבל תשובה על השאלה הזאת גם לעצמי.

יש אנשים שהסמכות ההורית שלהן ברורה להם מאליו. הם ההורים, להם הסמכות. בעקבות מצוות כיבוד ומורא הורים (שתקפים הלכתית כמובן רק מגיל מצוות...), הם רואים בעצמם אפילו נציגים של א-להים. ואחרים – כמוני – מתקשים לראות בעצמם נציגים של א-להים, ויותר רואים בעצמם אחראים על הילדים. בתוך האחריות שקיבלנו על עצמנו כשהבאנו את הילדים לעולם, אנחנו צריכים לדאוג לתת בידיהם את כל הכלים להפוך למבוגרים עצמאיים, מוסריים ועובדי ה'. אם תרצו, יש הורים שרואים עצמם שלוחי שמים, ויש שרואים עצמם "שליחים של הילדים".

השאלה הזו נוגעת בעומקן של הפרשיות המשפטיות בפרשת השבוע. הפרשה עוסקת בתיקון חברה וביצירת מערכת משפט מוסרית ודתית, אך חז"ל הבחינו שקיימים רבדים שונים בסמכות הדיינים.

התורה מציינת: "עד האלוהים יבוא דבר שניהם". לפי פשט הדברים, מערכת המשפט האנושית לא יכולה לפתור הכל, ויש דברים שנותרים לצדק הא-לוהי. אולם חז"ל פירשו זאת אחרת: הם הבינו שמדובר בדינים שרק סוג מסוים של דיינים מוסמך לדון בהם – דיינים "סמוכים", שקיבלו סמיכה איש מפי איש עד משה רבנו, והם אלו שמשמשים כנציגיו הישירים של א-לוהים עלי אדמות.

אלא שבתקופת האמוראים הסמיכה כבר לא הייתה קיימת. לכאורה, ללא הגיבוי הא-לוהי הישיר, אבדה הסמכות לשפוט. כאן קרה דבר מופלא: חז"ל קבעו שהדיינים ימשיכו לדון מכוח העיקרון של "עבדינן שליחותייהו" (אנו עושים את שליחותם של הראשונים).

אמנם פורמלית הם הוגדרו כשלוחי הדיינים הסמוכים, אך בפועל, הם הפכו לשלוחי החברה עצמה. הצרכים הקיומיים – היכולת להלוות כספים, לקיים כלכלה, לעזור לעניים ולפצות נפגעים – חייבו "מבוגר אחראי". הסמכות לא נבעה עוד מהצדק הא-לוהי המוחלט שלא יכול היה לצאת לפועל במלואו, אלא מתוך הצורך האנושי בשלום, בסדר ובצדק חברתי.

גם היום, כשאין לנו סמיכה, הדיינים והמורים הם בסופו של דבר השלוחים שלנו. בין אם מדובר בבתי דין לממונות הפועלים מכוח חוקי הבוררות והגישור, ובין אם מדובר בהוראת הלכה יומיומית – הסמכות צומחת מהשטח.

הצורך באנשים ש"יגידו מה לעשות" ויעזרו לנו להיות אנשים טובים ויראים יותר, הוא צורך שבא מאיתנו. ממילא, השאלה היא לא למי יש "כוח" להורות, אלא את מי הציבור רואה כראוי ומוסמך להוביל אותו.

בדיוק כמו בהורות: הסמכות שלי אינה מטרה בפני עצמה, אלא כלי שנועד לשרת את הצמיחה של הדור הבא. אנחנו לא רק שלוחיו של הקדוש ברוך הוא; אנחנו קודם כל השלוחים של אלו הזקוקים להדרכתנו.