פרשת תרומה - המשכיות ולהמשיך הלאה

 מבין שלל הדילמות שפוקדים הורים צעירים, אין כמו השאלה הרת הגורל של מה עושים עם היצירות מהגן. אז ניחא, את אלו שהגננת הכינה לא קשה להשליך אחר כבוד למקום שבו משליכים דברים אחר כבוד. אבל מה עם ערימת הדפים שבתחילה מלאים כתמים וקשקושים, ולאט לאט מתפתחים לידי כתמים מורכבים וקשקושים מרהיבים? שלא לדבר על מליוני דפים שבו הילדים צובעים בתוך – או פחות – הקווים?

אז לנו היתה שיטה. כל שבוע, כשהערימה הועמסה מהמגירה לתיקיה שמצאה את דרכה הביתה, היינו נותנים לבנות לבחור מכל הערימה את *ה*ציור שאותו הן בחרו לשמור (איכשהו אצל הבנים זה היה פחות סיפור, או שהיינו כבר הורים פחות צעירים, בגילי המתקדם אני כבר לא זוכרת). את שאר הציורים שמנו אחר כבוד איפה ששמים דברים אחר כבוד. את הציור הזה תלינו על המקרר או שמרנו ישר בתוך קופסת פלסטיק שבה שמרנו את הציורים הנבחרים. לקראת פסח של כל שנה, עברנו על הציורים שנאספו לאורך השנה והן (טוב, נו, לפעמים זאת הייתי אני) בחרו מתוכם את יצירת המופת שתמשיך איתן לשנה הבאה. באופן הזה נתנו כבוד לציורים, הבנו שיש כאלו שיותר טובים, ולמדנו להיפרד מאחרים. כי בסופו של יום יצירה היא חשובה, ואנחנו אוהבים את היצירות שלנו, אבל אי אפשר להיאחז בכולם לנצח. חלק הם רק שלב בדרך ליצירה הבאה.

פרשות השבוע שלנו משקיעות הרבה מלל – שמבטא זמן, משאבים ואנרגיה – ביצירה הקולקטיבית הראשונה שלנו כעם – המשכן. זהו פרויקט ששילב את כולם, וניצל כישרונות רבים של אנשים שונים. אמנם היו צריכים לייצר 'בתוך הקווים', והיו כללים ברורים, אבל זו היתה יצירה כזאת שבסוף כל מי שרצה ויכול היה שותף.

השבוע תהיתי לראשונה, האם חטא המרגלים לא היה קשור גם קצת לחיבור הזה לאותה יצירה קולקטיבית שהשקיעו בה כל כך הרבה זמן ומאמץ, ואולי – גם אם לא אמרו את זה בקול – היו ממש גאים בתוצאה? אולי חדוות היצירה והחדווה ביצירה, לצד ההצלחה להשרות שכינה, גרמו לכך שלא רצו לוותר עליה כל כך בקלות?

בכל אופן, כפי שנגלה בהפטרה, לקח 480 שנה ליצור יצירה חדשה, של "גדולים", עם הרבה כלים חדשים, ומזבחות שמתרחבים ומתחדשים. ועם כל זאת, לכל אורך הדרך, תמיד המשיכו לקחת משהו מאותה יצירה קודמת. הארון והכלים עברו ממקום למקום, ואפשר להתלבט האם היריעות וחלקי שלד אחרים שימשו במשכנים הזמניים.

חלק גדול מאתגרי ההתבגרות וההתפתחות – האישית והלאומית – הוא לדעת לייצר את הרצף הזהותי, מה'אנחנו' הקטנים, עם החוויות החשובות שהפכו אותנו למי שאנחנו היום, ל'אנחנו' גדולים, שיודעים גם להפרד מחלק ממה שאימצנו לאורך הדרך. לדעת לשמר את הדברים שלמדנו והכישורים שפיתחנו, יחד עם היכולת לשחרר את התכונות הפחות טובות, ומשאות מכבידים שכבר אין בהם צורך. אם תשאלו את בנותיי, לצד הרבה חוויות ילדות בלתי נשכחות אני חושדת שהזכרון של מה עושים עם היצירות מהגן הושלך אחר כבוד למקום שאליו משליכים דברים אחר כבוד... 😉