רשומות

מציג פוסטים מתאריך ספטמבר, 2025

פרשת ניצבים - מתחילת מסעו של משה ועד סופו

  אחת התופעות שהתעצמה בשנים האחרונות, ובמיוחד סביב הרשתות החברתיות, זה שהרבה פעמים אנחנו חיים בתוך תיבת תהודה של עצמנו. סממן בולט לתופעה הזאת זה פוסטים שמתחילים ב: "היום כולם מבינים ש...". רק מי שלא מדבר עם אנשים אחרים, מסוגל לחשוב שכולם חושבים שהוא צודק, או שכולם 'התפקחו' ממה שעד עכשיו הוא ידע שטעות. כן, אנחנו יודעים שיש גם אחרים, אבל גם כשאנחנו נפגשים איתם, אנחנו נוטים להישאר הרבה פעמים בתבניות. אם לא כולם הם 'אנחנו', אז מי שלא הוא בטח מקוטלג כ'הם'. האחרים, הטועים... פרשת השבוע 'פרשת ניצבים' פותחת בדברי משה לעם (דברים כ"ט): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". הפניה של משה, לקראת סוף חייו ותפקידו, לאלו שניצבים לפניו, מעוררת זכרון רחוק של הפניה הראשונה של אנשים מהעם אל משה, בתחילת תפקיד חייו (שמות ה'): "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶ...

סיום מסכת הוריות

במסכת הוריות יש שלשה פרקים במקביל לשלשת 'יוצאי הדופן' בעולם של חטאות – בית הדין, הכהן המשיח והנשיא. לכאורה היינו מצפים שכל פרק יוקדש לכל 'יוצא דופן'. אולי גם היינו מצפים (אם היינו מקדישים לכך מחשבה), שהמסכת תלך לפי סדר הפסוקים – כהן משיח, עדה / בית דין, נשיא / מלך. אלא שהמסכת פותחת בבית הדין – "הורו בית דין", עוברת לכהן "הורה כהן משיח" וממשיכה ל... "כהן משיח שחטא". היא תתייחס לנשיא, וגם תסביר מדוע היא חושבת שהוא המלך, אבל בין היתר היא תגיד שהוא לא באמת חלק מהסיפור. להוראה של בית הדין (עיני העדה) ולהוראה של הכהן המשיח יש משמעות לאומית, בוודאי כשהם טועים. אבל למלך אין סטטוס של 'הוראה'. הדבר נרמז אגב דיון במקומם של הגורמים השונים ביחס לקרבן 'עולה ויורד' כשהמשנה מזכירה 'שהמלך לא דן ולא דנים אותו', כלל שכבר ראינו אותו בפרק השני של מסכת סנהדרין. בעצם ישנה הרבה הקבלה בין מסכת הוריות לפתיחת מסכת סנהדרין – פתיחה בבית הדין ובמבנה שלו ובתחומי האחריות שלו, מעבר לדיון בכהן הגדול, תוך כדי דיון והשוואה למלך. בשני המקרים הללו, המשני...

פרשת כי תבוא - זבל מי שמלכלך

  כשהייתי צעירה היתה פרסומת בטלוויזיה שעד היום מצליחה לעורר אותי רגשית. היתה חפיסת סיגריות, וכשסיגריות התחילו "לצאת החוצה" הן הפכו לתולעים מתפתלות ומגעילות. תחושת האיכס לוותה באופן קבוע לפרסומת, וגם לסיגריות. לא יודעת על כמה אנשים הפרסומת הזאת השפיעה, לי מעולם לא היה סיכוי לגעת בסיגריות, כי את תחושת הגועל הזאת קיבלתי כבר מההורים שלי. ההמחשה הויזואלית כבר ישבה על תודעה שהיתה מושרשת באופן עמוק. עוד פרסומות פגשו אותי בהמשך חיי שניסו לשכנע אותי שדברים הם פסולים לא דרך ההיגיון אלא דרך החוויה. כינויי "זבל מי שמלכלך" או "כלב מי שלא אוסף" ועוד ועוד. פרסומת נועדה "למכור" ובמקרה הזה דרך החוויה הם ניסו למכור לנו מסר חינוכי. ככל שגדלים מגלים, שהרבה מאוד מהחינוך שלנו הוא כזה. עקרונות שמושרשים בדנ"א שלנו, לא באו ממחשבה מעמיקה, או משכנועים עמוקים, אלא מאיזו חוויה פנימית שזה "טוב" וזה "לא טוב", שזה "נכון" וזה "מגעיל". וחלק גדול ממה שקורה היום בחברה הישראלית עוברת דרך הגחכה, השפלה, ציניות וביטול של הצד השני, כי – ...