פרשן-Data

  מבין שלל הדילמות שפוקדים הורים צעירים, אין כמו השאלה הרת הגורל של מה עושים עם היצירות מהגן. אז ניחא, את אלו שהגננת הכינה לא קשה להשליך אחר כבוד למקום שבו משליכים דברים אחר כבוד. אבל מה עם ערימת הדפים שבתחילה מלאים כתמים וקשקושים, ולאט לאט מתפתחים לידי כתמים מורכבים וקשקושים מרהיבים? שלא לדבר על מליוני דפים שבו הילדים צובעים בתוך – או פחות – הקווים? אז לנו היתה שיטה. כל שבוע, כשהערימה הועמסה מהמגירה לתיקיה שמצאה את דרכה הביתה, היינו נותנים לבנות לבחור מכל הערימה את *ה*ציור שאותו הן בחרו לשמור (איכשהו אצל הבנים זה היה פחות סיפור, או שהיינו כבר הורים פחות צעירים, בגילי המתקדם אני כבר לא זוכרת). את שאר הציורים שמנו אחר כבוד איפה ששמים דברים אחר כבוד. את הציור הזה תלינו על המקרר או שמרנו ישר בתוך קופסת פלסטיק שבה שמרנו את הציורים הנבחרים. לקראת פסח של כל שנה, עברנו על הציורים שנאספו לאורך השנה והן (טוב, נו, לפעמים זאת הייתי אני) בחרו מתוכם את יצירת המופת שתמשיך איתן לשנה הבאה. באופן הזה נתנו כבוד לציורים, הבנו שיש כאלו שיותר טובים, ולמדנו להיפרד מאחרים. כי בסופו של יום יצירה היא חשו...

  אחת החוויות הזכורות לי כאמא צעירה זה כשביקשתי מאחת הבנות לעשות משהו והיא רצתה לדעת למה בכלל היא צריכה להקשיב לי. אני מודה שהרגשתי צורך לקבל תשובה על השאלה הזאת גם לעצמי. יש אנשים שהסמכות ההורית שלהן ברורה להם מאליו. הם ההורים, להם הסמכות. בעקבות מצוות כיבוד ומורא הורים (שתקפים הלכתית כמובן רק מגיל מצוות...), הם רואים בעצמם אפילו נציגים של א-להים. ואחרים – כמוני – מתקשים לראות בעצמם נציגים של א-להים, ויותר רואים בעצמם אחראים על הילדים. בתוך האחריות שקיבלנו על עצמנו כשהבאנו את הילדים לעולם, אנחנו צריכים לדאוג לתת בידיהם את כל הכלים להפוך למבוגרים עצמאיים, מוסריים ועובדי ה'. אם תרצו, יש הורים שרואים עצמם שלוחי שמים, ויש שרואים עצמם "שליחים של הילדים". השאלה הזו נוגעת בעומקן של הפרשיות המשפטיות בפרשת השבוע. הפרשה עוסקת בתיקון חברה וביצירת מערכת משפט מוסרית ודתית, אך חז"ל הבחינו שקיימים רבדים שונים בסמכות הדיינים. התורה מציינת: "עד האלוהים יבוא דבר שניהם". לפי פשט הדברים, מערכת המשפט האנושית לא יכולה לפתור הכל, ויש דברים שנותרים לצדק הא-לוהי. אולם חז...

  מאז כניסת הפסיכולוגיה לחיינו, נפוצה התפיסה ש"השריטות" של הילדים הן, בסופו של דבר, באשמת ההורים. עבור רבים, הידיעה שהתבניות המחשבתיות והרגשיות שלהן נעוצות בילדות היא מקלה; זיהוי המקור מאפשר להתמודד עם התבניות הללו, לנהל אותן ואף לתקן. כמובן שאי אפשר להטיל הכל על ההורים – נטיות מולדות ומבני אישיות הם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו – ובכל זאת, המודעות להשפעה ההורית המכרעת עלולה להפוך גם למשא כבד שאותו אנו נושאים. אם הרבה מקשיינו קשורים להורינו, הרי שכל תגובה או פעולה שלנו מול ילדינו עלולה להפוך ל"שריטה" הבאה שאותה ינתחו על ספת הפסיכולוג. אני מודה שאני עדיין מנסה להבין איך המושג "אמא טובה דיה" ( Good Enough Mother ) מתיישב עם הנחת העבודה ש"אמא תמיד אשמה"? בפרשות האחרונות אנו נוהגים לבחון את מה שמשה ספג בבתים שבהם גדל – בית הוריו ובית פרעה – ואת מבנה אישיותו המאופיין ברגישות לסבל האחר. אך הפרשה שלנו חושפת דווקא את הצד ה"הורי" של משה. אני רוצה להאמין שהחלטתו לשלוח את אשתו ובניו חזרה לבית אביהם נבעה מהרצון להגן עליהם בזמן שהיה בחזית המאבק במ...