פרשן-Data

ישנה מחלוקת מעניינת בין הפרשנים בשאלת מקומה של פרשת בחוקותי. בהיותה המשך לפרשת בהר, שממוקמת בהר סיני, וגם בסיכום הפרשה (הן בסיכום הברכות והקללות והן בסיכום פרשת ההקדשות), התורה קושרת את הפרשה להר סיני. פרשנים רבים מעירים שרוב ספר ויקרא נאמר דווקא באוהל מועד וממילא פרשה זו, שנאמרה בהר סיני, נאמרה לפני רוב המצוות של ספר ויקרא. ואמנם, הם חולקים מתי בדיוק נאמרות פרשות אלו. לדעת ראב"ע הברכות והקללות כאן הם חלק הברית של הברית שנכרתה בהר סיני בפרשת משפטים. ואכן הפרשה כאן רומזת גם לפרשת משפטים בסיכומה: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". אמנם, לשיטתו לא ברור מדוע פרשה זו מופיעה כאן, ובעל כרחו כמעט הוא נאלץ להסכים ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". לעומת זאת, לדעת רמב"ן, הברכות והקללות כאן אינן המשך של ברית סיני של פרשת משפטים, אלא דווקא של הברית שנכרתת מחדש לאחר חטא העגל. משה עולה שוב לסיני כדי לקבל את לוחות שניים, וכדי לכרות את הברית בין ה' לישראל מחדש. וכאן הוא מקבל כבר א...

  בסוף פרשת אמור התורה מספרת סיפור אודות בן של ישראלית ומצרי שרב עם בן ישראלית וישראלי ומתוך כך הגיע לנקיבת שם ה' וקללתו. באופן מפתיע יחד עם דין המגדף, התורה מתארת באופן כללי את הדינים שקשורים לאדם שמכה אדם אחר, שפוגע בו פיזית בלי להרוג אותו או פוגע בבהמה. מה הקשר בין הדינים הללו? מדוע התורה מחברת ביניהם דווקא. ראב"ע ופרשני פשט אחרים רומזים להקשר של הסיפור. האנשים כאן הם ניצים. לפי ראב"ע, הם גם היכו אחד את השני. אפשר להרחיב את דבריו ולהגיד, שהעובדה שהם היו ניצים מזכירה את המקומות האחרים בתורה שמתייחסים לאנשים ניצים (השוו ר"י קרא). בספר שמות אנשים ניצים פוגעים בטעות באשה הרה, ובספר דברים מסופר על אנשים ניצים, כשאשת האחד באה להציל אותו על ידי פגיעה במבושיו של רעהו. האשה החכמה מתקוע בספר שמואל מספרת סיפור על שני אחים ניצים שהאחד הרג את רעהו, ורומזת בסיפור הזה גם לקין והבל. כלומר, פעמים רבות כשאנשים רבים הם מגיעים לפגיעה זה בזה, בין בפגיעות גופניות או במוות, או באנשים תמימים שעומדים מהצד. התורה גם מספרת לנו כיצד בספר שמות, כשמשה פוגע בניצים מין אלו, ומנסה למנוע מהא...

אחרי מות בני אהרן התורה עשתה "הפסקה מתודית" והכניסה פרשיות של דיני טומאה וטהרה לפני שהיא חזרה לפרשת "אחרי מות", שקשורה בבירור לסיפור מות בני אהרן, ופותחת מחדש את הדיון בדרך הנכונה להיכנס אל הקודש. נשים לב שמיד אחרי מות בני אהרן משה מזהיר את אהרן ואת בניו שלא ישתו יין ושכר בבואם אל הקודש. מכאן ניתן להבין שהם היו שתויים, או לכל הפחות היו במצב של חוסר בשיקול הדעת. אבל התורה קושרת את הצורך בשיקול דעת לא רק לכניסה אל הקודש אלא גם כדי: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה". הדרישה לא לשתות יין לא משרתת רק את השירות בתוך הקודש פנימה, אלא מפנה את מבטם של אהרון ובניו הנותרים כלפי חוץ - לשם הוראה לעם. ואכן, הפרשיות הבאות קשורות לנקודה הזאת - לדעת להבדיל בין הטמא לבין הטהור ולהורות את ההבדלים הללו לבני ישראל. כך נמצא בסוף המאכלות האסורים: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַי...

  מצווה אחת בפרשתנו מסבירה הרבה מהלך הרוח של בני ישראל במדבר. אנו מגלים (לפי הפירוש הרווח) שלבני ישראל נאסר לאכול במדבר בשר סתם. אם רצו בשר, רק במסגרת קרבן שלמים. מצד אחד, זה פרט הלכתי קטן ולא ברור מה המשמעות שלו. מצד שני, כשמצרפים את איסור אכילת בשר התאווה לתפריט היומי של אכילת מן שיורד משמים, מגלים שמזונם של בני ישראל לא בידם בכלל. הם מקבלים אוכל מהקב"ה פעם ביום, וגם אם יחליטו להכין משהו "משלהם" הוא יצטרך לבוא, למעשה, משולחן גבוה. אנחנו לא תמיד חושבים על כך שאוכל מעיד על מערכות יחסים - האם מדובר על תלות או על עצמאות. כשבני ישראל יכנסו לארץ, הם יהיו חקלאים, יגדלו גם פירות וירקות, וגם בשר, ויקבלו החלטות מתי ואיך וכמה לאכול מכל דבר. אבל במדבר הם תלויים לגמרי בקב"ה. אפילו סטייק צריך לעבור דרך המשכן. כשבנ"י יתמרמרו בספר במדבר שאין להם בשר לאכול, הם בעצם יתמרמרו על החיבור האינסופי לקב"ה. זאת תהיה קריאת עצמאות מסוימת. אלא שבתור עם שהוא עדיין קצת ילד, גם את זה הוא יעשה בצורה של תלונה ו"מי יאכילנו בשר". וכשהוא יקבל את הבשר שלו, גם אותו הוא יקבל מהשמים...

  לעיתים יש פער בין איך שאנשים תופסים מעשים מסוימים, לאופן שהתורה מתייחסת אליהם. ולעיתים יש פער גם בתוך התורה עצמה לאותו מעשה. בפרשתנו התורה מתייחסת למי שזובח מחוץ למקדש, ולדעת חלק מהפרשנים מדובר על זביחה לשם אכילה, ולא לשם הקרבת קרבן. וכך היא קובעת: "דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך". אנחנו בד"כ מתייחסים לשפיכות דמים בהקשר של רצח ("שופך דם האדם באדם דמו ישפך"), ולא לאכילת בשר רגילה. אמנם בתקופתנו צמחונות נפוצה יותר, ואנשים רבים יותר סבורים ש"בשר הוא רצח", אבל צמחונים גם לא מתלהבים מדי מקורבנות. ההפתעה היא לא רק בעצם היחס המחמיר לאכילת בשר מחוץ למקדש, והגדרתה כ'שפיכות דמים' אלא בכך שבהמשך נגלה שכשיכנסו לארץ ישראל יהיה מותר לאכול בשר ואדרבא: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת... רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכו כמים". כאן שפיכות הדמים היא דרישה ולא קביעה שיפוטית. למעשה, כבר בפרשתנו הותר בשר ציד של חיות ועופות, וגם אצלנו מופיעה הדרישה: "ושפך את דמו וכיסהו בעפר". אז מתברר שהיחס לאכילת בשר משתנה לאורך התורה. אמנם לאחרונה המילים "זה ת...