פרשת האזינו - מחשבות על חינוך ועל הפרשה
אחד הדברים שאני חושבת עליהם הרבה כאמא זה היחס בין נתינת בטחון עצמי לילדים שלי, לבין הדאגה שהם לא יגיעו לכדי גאווה וחוסר מודעות עצמית. מטבע הדברים, אני משתדלת לתת ביקורת כשהיא נדרשת, אבל אני מתרכזת בעיקר בפרגונים והארת הטוב. טוב, כך לפחות אני חושבת על עצמי... בתור מי ש(כמו רבים מאיתנו) תמיד שומעת ביקורת חזק יותר מפרגון, זה שאני משתדלת לפרגן יותר מלבקר, לא בהכרח אומר שזו החוויה של הילדים. בכל אופן, בעקבות קריאה בהרבה ספרי הורות, אחד הדברים שאני חושבת שאני משתדלת להיזהר מהם, זה לנבור בפצעי העבר ולראות בנפילות משהו שמעיד על מהות הילד. להתרכז במעשים, ולא בהגדרות שליליות. אז איפה הבעיה? כשאני ניגשת לתורה, ומרגישה שזה לא בדיוק עובד כך. כמה פעמים ה' קורא לנו 'עם קשה עורף'? כמה פעמים הוא (או משה) מזכיר לנו את חטאינו בעבר, בוודאי לאורך ספר דברים שנכתב ברטרוספקטיבה? ובפרשת האזינו אפשר לראות שיא מסוים – הנבואה אודות החטאים העתידיים, שכנראה ילכו וישנו שוב ושוב. איזה בטחון עצמי זה אמור להעניק לנו כעם? אז נכון, ה' ומשה מדגישים גם את היותנו 'עם סגולה', 'עם קדוש' ו...