פרשן-Data

  אולי אחד הדברים היפים בתורה זה מלאכת האיזון בין ערכים שונים. התורה גם מביאה קולות שונים בנושאים רבים, כשבכל נושא אפשר למצוא ניואנסים שונים והיבטים שונים. כך בפרשתנו מתברר שיש חיבור בין 'משכן העדות' ל'אהל מועד'. משכן העדות הוא מקום השכנת לוחות העדות, המעידים על הברית בין עם ישראל לקב"ה, ולחיבור בין שמים וארץ שאירעו במעמד הר סיני. הוא מייצג את ההיבט הסטטי של אותו מבנה שהקימו במדבר. על המשכן פרסו את האוהל, 'אהל מועד', שהוא מקום המפגש בין האדם לבין א-להים. כשהתורה מדברת על 'אהל מועד' היא עוסקת הן בדיבור הא-להי עם משה 'ונועדתי לך שם', והן לעבודת המקדש של הכוהנים, שמתוארת בתואר הזה 'אוהל מועד' דווקא. אם 'משכן העדות' מייצג את הרכיב הסטטי של המבנה, אוהל מועד עוסק במפגש הדימני. בסוף פרשתנו תקרא למבנה כולו 'משכן אוהל מועד' ותייצג בו זמנית את שני היסודות. אבל לא רק ניואנסים יש בתורה, יש גם איזונים בין ערכים שהם מעט סותרים. כך בפרשת קורח בהמשך התורה אנחנו נמצא את המערערים על הנהגת משה, אלו שטוענים שלמשה יש אינטרסים אישיים ומא...

  אחת התהיות שמלוות אותי לאורך חיי הבוגרים נוגעות ליחס שבין הכלה לשיפוטיות, בין חיפוש הרמוניה, סבלנות וסולחנות, לבין עמידה על האמת, דרישות גבוהות ושאיפה לטוב ולנכון. המתח הזה פוגש אותי גם כאמא, וגם כאשה יהודיה וישראלית בתוך המסגרת הלאומית שלנו. נדמה שבתקופה האחרונה עוד רבים חשים שהנפש נמתחת לכיוונים שונים – מצד אחד, הרצון הגדול לעמוד על האמת, ולזעוק שאנשים יעשו את מה שנכון (בעיני, כמובן). ומצד שני, רצון גדול באחדות, בקירוב לבבות, בעם שלם שפועל יחד. בפרשת כי תשא לכאורה אנו נוטים לכיוון הראשון – יש כאן אנשים שחוטאים חטא חמור, משתחווים לעגל, דקה וחצי אחרי ששמעו במעמד הר סיני שאסור לעשות מסכות ולהשתחוות להן. אנחנו שומעים באופן ברור את הקול השיפוטי והכועס, את הביקורת ואת העונשים. מאוד ברור מי בצד הנכון של ההיסטוריה ושל האמת ומי לא. ובכל זאת, זה לא סוף הסיפור וגם לא כל הסיפור. משה נאבק על העם. למרות טענת ה' שכל העם חטא, ולכן חייב כליה, משה מנסה להפריד. הוא בעד לשמור על העם כולו. שם את השם שלו על העניין הזה, וכורך את גורלו עם גורל העם. אבל הוא גם ישים חרב בידם של בני לוי שיעברו ויהר...

  כל מי שפעם התייחסו אליו בתור אבא של או אמא של, בן או בת של, אח או אחות של, בן או בת הזוג של... יודע כמה קשרי משפחה הם מסובכים. לא פעם הקישור לבני המשפחה האחרים מסב לנו תחושה של גאווה ונחת, שייכות וגב (שלא לומר אפשרות לנצל 'קשרים' לכל מיני הקשרים). אבל פעמים רבות הקשרים הללו נושאים בחובם גם רגשות נוספים. לפעמים זו תחושת אחריות, שבתורה עשויה להתלוות לחוויה של כבדות. החיבור האוטומטי לבני המשפחה עשוי לגרום לנו להרגיש אחריות למעשיהם, ואולי אף בושה במקרה שהם מתנהגים באופן חריג, והיא גם מוסיפה כובד משקל למעשים שלנו, ביודעינו שהמעשים הללו משליכים על בני המשפחה שלנו, שלא נבייש אותם אנחנו. כשהקב"ה בחר בעם ישראל להיות "בנו בכורו", כשהוא הגדיר אותנו בתור "בנים אתם לה' א-להיכם", יש לבחירה הזו משמעות. הבחירה באה עם זכויות רבות. אנחנו זוכים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. הקב"ה מבטיח לדאוג לנו. אבל היא באה גם עם חובות. והחובות הללו הם לא רק חובות של קיום מצוות, אלא חובות שקשורות לעצם הקשר בינינו לבין הקב"ה. כשם שההורים בוחנים את ילדיהם בטרם הם יוצאים ...

  כששואלים אותי בענייני חינוך, כבר מזמן התרגלתי להגיד שאני לא אוהבת לקחת קרדיט על ההצלחות של הילדים שלי, כי אני לא רוצה לקחת אחריות על הכשלונות. יואב שטרנברג טוען שזה היה הימור כושל, כי הילדים שלנו יצאו ממש מוצלחים... הנקודה היא שאני באמת לא חושבת שאפשר לקחת קרדיט על ההצלחות של הילדים. הם אנשים עצמאיים, וההצלחות הם שלהם. אמנם, בתור אמא אני מאמינה שאני צריכה לצייד אותם בכל מה שאפשר. אני צריכה לקרוא להם ספרים, וללמוד איתם תורה. אני צריכה להציב להם גבולות, וגם מערכת של ציפיות.  אני צריכה ללמד אותם את עובדות החיים ולצייד אותם בכישורי חיים. אני צריכה להעניק להם אהבה ולהשקיע בבניית הבטחון העצמי. אני מביאה להם את הבגדים ואת הכלים, אבל בסוף - מה הם יעשו עם זה, זה שלהם. אני "ממלאת את ידם", אבל הם בוחרים מה מתוך זה לשמור, מה לאמץ ומה לא. בסוף העבודה היא שלהם. משה רבינו מחנך את הכהנים לעבודת המשכן. הוא יביא להם את הבגדים, הוא ילמד אותם את העבודה, הוא ינסה להעביר את המשמעות של הדברים. אבל בסוף, בסוף הוא יצטרך להעביר את השרביט לאנשים אחרים, עצמאים. ולפעמים הם יצליחו (בד"כ), ולפעמ...

  המדרש מספר שאחשוורוש במשתה לבש את בגדי הכוהן הגדול. המדרש מזהה בין התפקיד של בגדי הכהונה בפרשתנו להיות "לכבוד ולתפארת" ובין מה שמסופר על אחשוורוש שמראה את "עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו". במדרשי חז"ל רבים ניתן לראות מגמה להבחין בין מלכות העולם הזה לבין מלכות שמים, תוך כדי הדגשה שמאחרי המלך שנודדת שנתו בעולם הזה עומד מלך יושב על כסא רם ונשא. התפיסה שאחשוורוש לבש את בגדי הכהן הגדול והשתמש בכלי המקדש מצביעה על מלכות אחשורוש כהתרסה וניגוד למלכות שמים. אבל ניתן לראות בכך מעבר לזה. בגדי הכוהנים הם חלק מהתרוממות הכוהנים כלפי שמיא. ה"כבוד" לאורך ספרי התורה הוא כבודו של הקב"ה, וכשהכוהנים לובשים את בגדי הכהונה הם עושים זאת לכבוד שמים. התפארת בתורה, היא הרמת עם ישראל והרמת הכוהנים (תפארת מלשון פאר, כמו ראשי העצים, דברים מוגבהים), כדי להתקרב לקב"ה, וכדי לבטא את העובדה שהם מייצגים משהו עליון. לעומת זאת, אחשורוש מחפש את כבוד עושרו את תפארת גדולתו. מי שבמרכז הוא לא ה' אלא אחשורוש. נראה שכבוד, יקר ותפארת הם דברים חשובים בעולם. ייצוגיות, ...

  בימים ששהיתי בבתי החולים לאחר לידת ילדי, אנשים הופתעו לגלות שאני מסתובבת עם לבוש רגיל במסדרונות, עד כדי שכך שהייתי צריכה לשכנע אנשים שאני אכן יולדת. אז אמנם, המקרה שלי קצת מיוחד, כי העייפות, הכבדות של הגוף והחלישות המטמטמת התרכזו אצלי דווקא בהריונות, ואחרי לידה הרגשתי שהכוחות חוזרים אלי. אבל זו לא הנקודה שבגינה לא הסתובבתי כל היום בחלוק. הסיבה העיקרית היתה תפילת שחרית בבוקר. חונכתי, וכך אנו משתדלים לחנך את ילדינו, שכשעומדים לפני ה' באים לבושים. עומדים לפני ה' בבגדים ולא בפיג'מות, עם נעלים, מסודרים. וברגע שקמים בבוקר ומתארגנים (בוודאי אם גם נצטרך להיות לבושים גם למנחה וערבית), אז כבר נשארים לבושים. ובינינו, יש בכך השפעה חיובית על הנפש, כי מסתובבים בעולם 'כמו בני אדם' ולא כמו 'חולים'. גם בתקופת הקורונה, ולא רק במחלקת יולדות, היה אפשר להבחין בין ילדים שקמו בבוקר, התלבשו והתפללו, לבין אלו שבילו בזומים שלהם כל היום במיטה, כשבמקרה הטוב שמו חולצה חצי-סבירה שכשהכריחו אותם להשאיר מצלמות דלוקות. התובנות הללו – שהלבוש הוא חושב כשבאים לעמוד לפני ה' ושהלבוש מגדיר...