פרשת ויקרא - לכפר כשלא עשינו שום דבר רע (או טוב)

 באחת הקבוצות שאני נמצאת בהן בפייסבוק שאלו השבוע 'במה אתם מתנדבים?'. אנשים ענו מה שענו, ואני – כרגיל – נשארתי עם הרהורים. כשאני מעבירה שיעור בקהילה, יש בזה ממד מסוים של התנדבות. כשאני מכינה ארוחה ליולדת או למי שבטיפולים בגלל מחלה, אני מרגישה שאני עושה חסד. אבל אחד הדברים שאני עושה יותר בשנתיים וחצי האחרונות זה להכין ארוחות ועוגות למשפחות מגויסות. וכל פעם מחדש אני תוהה לעצמי תחת איזו קטגוריה זה נכנס.

אני לא מרגישה שזה חסד. אני מרגישה שאני מוסיפה אצבע קטנה מתחת לאלונקה, שאחרים סוחבים בכל גופם, נפשם ומאודם. זה לא מוגדר אצלי כהתנדבות (למרות שכמובן, אף אחד לא מכריח), כי אני בתוכי אני חווה זאת כחובה ממשית. שאם אני או בעלי לא מגויסים באופן אישי, אז חובה עלי לעשות מה שאפשר לעזור לאלו שכן. לפעמים אני גאה בעצמי אחרי שהקדשתי זמן להכין ארוחה מושקעת, שגם מצליחה לשמח אשת מילואים, אבל בד"כ אני מרגישה שביחס ל24/7 שלהם, אני לא עושה מספיק...  

חשבתי על זה בהקשר של הפרשה שלנו, שמתארת סוגים שונים של קרבנות, כשכבר חז"ל זיהו את ההבדלים בין העולה, המנחה והשלמים שבאים בהתנדבות, לבין קרבנות האשם והחטאת שבאים לכפר על חטאים. לכאורה, החלוקה ברורה – קרבנות נדבה שבאים מהלב והרצון, וקרבנות החובה שחייבים להביא כדי לכפר על חטאים. 

אבל גם לגבי קרבן העולה כתוב: "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". אם מדובר על קרבן נדבה, היוצא מן הלב, מה הקשר לכפרה? חכמים פתרו את הבעיה הזאת, בכך שקבעו שזה מכפר על ביטול מצוות עשה. אין עונש בדרך כלל, כשנמנעים מקיום עשה, וגם אין חובה לכפר, אבל אדם שרוצה לכפר, יכול לבחור להביא עולה. שכחת את יום ההולדת, תביאי במקום פרחים לשבת. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל פעולת הריצוי עובדת שעות נוספות...

נראה לי שהחיים עמוסים ודינמיים, ולא תמיד נספיק הכל. תמיד אנחנו רוצים יותר, מרגישים שצריך יותר. לכאורה, כל המוסיף הרי זה משובח, וברגע שמדובר בנדבה ובהתנדבות, מה שהספקת תודה רבה. אבל רגשות האשם לא תמיד מקשיבים. לפעמים הם יודעים שהיה אפשר יותר, לפעמים הם מצטערים שלא היו יותר כוחות. לפעמים יש בהם רצון גם לרצות. 

התורה מבינה את המורכבות שמתוכה אנחנו פועלים. לפעמים נביא קרבן מתוך אהבה לה', ותו לא. לפעמים ניתן לאחרים רק מנדיבות הלב, ומתוך כוס שעולה על גדותיה, או מתוך ראיה של הצורך של האחר. אבל לפעמים מה שמניע את הנתינה שלנו, זו הרגשה שלא עשינו מספיק, שאנחנו רוצים להראות את הרצון שלנו לעשות יותר. אם לא במעשים, לפחות במתנות. אם לא בהתנדבות בפועל, בתרומה לפייבוקס שהגיע באחת הקבוצות, או בגיוס ההמונים שהחברה העלתה לססטוס. 

הלוואי שנצליח לעשות מתוך רצון ופחות מצורך לרצות, שנבוא מאהבה, ופחות מרגשות אשמה, אבל טוב שהתורה (והחיים) מייצרת עבורנו אינספור גם אפיקים לביטוי חיובי של רגשות מורכבים.