פרשת ויקהל - פקודי - מהתורה לחיים, ומהחיים לתורה
בתקופה האחרונה אני מתמודדת עם דילמה לגבי הכתיבה שלי, שמשנה לי את "סדר הדברים" בראש. בשיעורים הפרונטליים שלי, אנחנו לומדות תורה ומתוכה גוזרות תובנות לחיים. אבל בכתיבה לפייסבוק או לקבוצת וואטסאפ – הכיוון מתהפך. הרי כדי שאנשים יעצרו לקרוא, חייבים להתחיל מהחיים. ואם בסוף משתרבב פנימה גם איזה "וורט" תורני, הם יבלעו איכשהו את הצפרדע...
השינוי הזה מאלץ אותי להחליף משקפיים: במקום לצאת מהתורה אל החיים, אני לוקחת תובנות מחיי היומיום ומחפשת להן עוגן בתורה. ברור לי שגם בלימוד הרגיל, החוויות, האינטואיציות והאישיות שלי מעצבות את ההבנה שלי. ובכל זאת, יש הבדל: כשאני פותחת ספר, אני ניגשת כפרשנית שמבקשת ללמוד. לעומת זאת, כשאני מגיעה לתורה מתוך תובנה שכבר מוכנה אצלי מראש, אני מרגישה הרבה יותר "דרשנית", ולפעמים – אפילו קצת פובליציסטית.
הדילמה הזו – האם לצאת מדבר ה' אל החיים, או מניסיון החיים אל התורה – מהדהדת, איך לא, גם בפרשות השבוע (הרי ידעתם שזה יגיע, לא?). תיאור המשכן מופיע בתורה פעמיים: לפני חטא העגל, ואחריו. הסדר כאן הוא קריטי לשאלת המהות. האם המשכן קדם לחטא? אם כן, מדובר באמת א-לוהית אידיאלית שירדה לעולם, שעלינו לפענח את פרטיה כשלעצמם, בעוד חטא העגל הוא אירוע נפילה נפרד לחלוטין. או שאולי נכון להסתכל על זה הפוך? אולי דווקא מתוך השבר של החטא אנחנו צריכים לקרוא מחדש את ציווי המשכן. פתאום, המשכן הוא לא רק אמת א-להית מנותקת, אלא מענה מדויק לצורך האנושי, הרגשי והרוחני, שנחשף באותה נפילה.
בסופו של יום, אני מאמינה שהלימוד הוא ספירלה. מהתורה אל החיים, ומהחיים בחזרה לתורה, וחוזר חלילה. חוויות של הורות, חינוך וחיי המעשה מפעפעות אל תוך בית המדרש, ותובנות מפרשה אחת מאירות פרשה אחרת. ועם כל זה, חשוב לי לזכור: מותר ורצוי לבוא לטקסט עם שאלות קיומיות ועם ניסיון החיים, כל עוד נזהרים שלא להעמיס עליו בכוח את מה שאין בו. להמשיך ללמוד, ממקום עניו, מתוך תורת הנצח.
תגובות
הוסף רשומת תגובה