פרשן-Data

  מבין שלל הדילמות שפוקדים הורים צעירים, אין כמו השאלה הרת הגורל של מה עושים עם היצירות מהגן. אז ניחא, את אלו שהגננת הכינה לא קשה להשליך אחר כבוד למקום שבו משליכים דברים אחר כבוד. אבל מה עם ערימת הדפים שבתחילה מלאים כתמים וקשקושים, ולאט לאט מתפתחים לידי כתמים מורכבים וקשקושים מרהיבים? שלא לדבר על מליוני דפים שבו הילדים צובעים בתוך – או פחות – הקווים? אז לנו היתה שיטה. כל שבוע, כשהערימה הועמסה מהמגירה לתיקיה שמצאה את דרכה הביתה, היינו נותנים לבנות לבחור מכל הערימה את *ה*ציור שאותו הן בחרו לשמור (איכשהו אצל הבנים זה היה פחות סיפור, או שהיינו כבר הורים פחות צעירים, בגילי המתקדם אני כבר לא זוכרת). את שאר הציורים שמנו אחר כבוד איפה ששמים דברים אחר כבוד. את הציור הזה תלינו על המקרר או שמרנו ישר בתוך קופסת פלסטיק שבה שמרנו את הציורים הנבחרים. לקראת פסח של כל שנה, עברנו על הציורים שנאספו לאורך השנה והן (טוב, נו, לפעמים זאת הייתי אני) בחרו מתוכם את יצירת המופת שתמשיך איתן לשנה הבאה. באופן הזה נתנו כבוד לציורים, הבנו שיש כאלו שיותר טובים, ולמדנו להיפרד מאחרים. כי בסופו של יום יצירה היא חשו...