רשומות

פרשת תרומה - המשכיות ולהמשיך הלאה

  מבין שלל הדילמות שפוקדים הורים צעירים, אין כמו השאלה הרת הגורל של מה עושים עם היצירות מהגן. אז ניחא, את אלו שהגננת הכינה לא קשה להשליך אחר כבוד למקום שבו משליכים דברים אחר כבוד. אבל מה עם ערימת הדפים שבתחילה מלאים כתמים וקשקושים, ולאט לאט מתפתחים לידי כתמים מורכבים וקשקושים מרהיבים? שלא לדבר על מליוני דפים שבו הילדים צובעים בתוך – או פחות – הקווים? אז לנו היתה שיטה. כל שבוע, כשהערימה הועמסה מהמגירה לתיקיה שמצאה את דרכה הביתה, היינו נותנים לבנות לבחור מכל הערימה את *ה*ציור שאותו הן בחרו לשמור (איכשהו אצל הבנים זה היה פחות סיפור, או שהיינו כבר הורים פחות צעירים, בגילי המתקדם אני כבר לא זוכרת). את שאר הציורים שמנו אחר כבוד איפה ששמים דברים אחר כבוד. את הציור הזה תלינו על המקרר או שמרנו ישר בתוך קופסת פלסטיק שבה שמרנו את הציורים הנבחרים. לקראת פסח של כל שנה, עברנו על הציורים שנאספו לאורך השנה והן (טוב, נו, לפעמים זאת הייתי אני) בחרו מתוכם את יצירת המופת שתמשיך איתן לשנה הבאה. באופן הזה נתנו כבוד לציורים, הבנו שיש כאלו שיותר טובים, ולמדנו להיפרד מאחרים. כי בסופו של יום יצירה היא חשו...

פרשת משפטים - סמכות ושליחות

  אחת החוויות הזכורות לי כאמא צעירה זה כשביקשתי מאחת הבנות לעשות משהו והיא רצתה לדעת למה בכלל היא צריכה להקשיב לי. אני מודה שהרגשתי צורך לקבל תשובה על השאלה הזאת גם לעצמי. יש אנשים שהסמכות ההורית שלהן ברורה להם מאליו. הם ההורים, להם הסמכות. בעקבות מצוות כיבוד ומורא הורים (שתקפים הלכתית כמובן רק מגיל מצוות...), הם רואים בעצמם אפילו נציגים של א-להים. ואחרים – כמוני – מתקשים לראות בעצמם נציגים של א-להים, ויותר רואים בעצמם אחראים על הילדים. בתוך האחריות שקיבלנו על עצמנו כשהבאנו את הילדים לעולם, אנחנו צריכים לדאוג לתת בידיהם את כל הכלים להפוך למבוגרים עצמאיים, מוסריים ועובדי ה'. אם תרצו, יש הורים שרואים עצמם שלוחי שמים, ויש שרואים עצמם "שליחים של הילדים". השאלה הזו נוגעת בעומקן של הפרשיות המשפטיות בפרשת השבוע. הפרשה עוסקת בתיקון חברה וביצירת מערכת משפט מוסרית ודתית, אך חז"ל הבחינו שקיימים רבדים שונים בסמכות הדיינים. התורה מציינת: "עד האלוהים יבוא דבר שניהם". לפי פשט הדברים, מערכת המשפט האנושית לא יכולה לפתור הכל, ויש דברים שנותרים לצדק הא-לוהי. אולם חז...

פרשת יתרו - מהורות להנהגה: בין "אמא אשמה" ל"אמא טובה דיה"

  מאז כניסת הפסיכולוגיה לחיינו, נפוצה התפיסה ש"השריטות" של הילדים הן, בסופו של דבר, באשמת ההורים. עבור רבים, הידיעה שהתבניות המחשבתיות והרגשיות שלהן נעוצות בילדות היא מקלה; זיהוי המקור מאפשר להתמודד עם התבניות הללו, לנהל אותן ואף לתקן. כמובן שאי אפשר להטיל הכל על ההורים – נטיות מולדות ומבני אישיות הם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו – ובכל זאת, המודעות להשפעה ההורית המכרעת עלולה להפוך גם למשא כבד שאותו אנו נושאים. אם הרבה מקשיינו קשורים להורינו, הרי שכל תגובה או פעולה שלנו מול ילדינו עלולה להפוך ל"שריטה" הבאה שאותה ינתחו על ספת הפסיכולוג. אני מודה שאני עדיין מנסה להבין איך המושג "אמא טובה דיה" ( Good Enough Mother ) מתיישב עם הנחת העבודה ש"אמא תמיד אשמה"? בפרשות האחרונות אנו נוהגים לבחון את מה שמשה ספג בבתים שבהם גדל – בית הוריו ובית פרעה – ואת מבנה אישיותו המאופיין ברגישות לסבל האחר. אך הפרשה שלנו חושפת דווקא את הצד ה"הורי" של משה. אני רוצה להאמין שהחלטתו לשלוח את אשתו ובניו חזרה לבית אביהם נבעה מהרצון להגן עליהם בזמן שהיה בחזית המאבק במ...

פרשת בשלח - של מי הידיים האלו

#פש_שבוע לפרשת בשלח - של מי הידיים האלו? כמה קשה לנו לראות את 'יד ה''! בתור מי שאין לו גוף ולא דמות הגוף, אנחנו לא רואים יד גדולה שיוצאת מהשמים ואפשר להצביע עליה ולהגיד 'זה א-לי ואנוהו'. כדי לזהות את יד ה', אנחנו נדרשים לראות את מה שמעבר למציאות, לפרש את המציאות. ניתן לראות בתהליך יציאת מצרים את האופן שבו הקב"ה עוזר לראות את היד שלו בהיסטוריה. במפגש הראשון שלו עם משה הוא אומר למשה "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא * בְּיָד חֲזָקָה * . וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם". חלק מהפרשנים חושבים שהידיים כאן הן של ה'. עד שה' לא יראה את ידו החזקה, פרעה לא ישלח את העם. אבל יש שמסבירים שבתחילה מלך מצרים לא יתן להלוך, בגלל היד החזקה שלו. וכנגד היד החזקה של פרעה, ה' ישלח את * ידו * ויכה את מצרים. גם אצל פרעה מדובר על יד מטפורית, אבל יד שיותר קל לראות אותה גם באופן מוחשי. בתוך 'הורדת הידים' שבין פרעה לבי...

פרשת בשלח - על מקומם של פובליציסטים

  הויכוח על השאלה האם משה 'רימה' את פרעה לאורך המשא ומתן ביניהם, מתנקז לפסוק אחד בפרשתנו: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי *בָרַח* הָעָם *וַיֵּהָפֵךְ* לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי *שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ*". מצד אחד, אומרים שהעם ברח, כלומר ברור שהוא יצא מראש רק על מנת לחזור. ומצד שני, התורה קובעת שיש כאן היפוך לב של פרעה ועבדיו, מההחלטה המודעת שהם עשו, כשהם שילחו את ישראל, לא רק כדי 'לעבוד את ה'' אלא כך שיפסקו 'מעבדנו', כלומר מלעבוד אותנו. אמנם, זה שהטענה על הבריחה עולה דווקא כשבני ישראל פונים חזרה לכיוון מצרים, מעט מסגירה את הקושי בפירוש הזה. ואפשרר שיש פער בין "ויוגד", שמתייחס ל'אומרים', אומרי השמועות, לבין מלך מצרים ועבדיו. לאורך המשא ומתן היתה עמימות מסוימת. הדרישה הראשונה היתה ללכת מרחק (לא זמן!!) של שלשת ימים כדי לזבוח. אף אם לא אמרו שיחזרו, היה ניתן להסיק זאת. בהמשך דובר על 'לעבוד' ו'במדבר', באופן כוללני יותר, עד שלבסוף הדרישה הפכה לנוסח קבוע ...

ט"ו בשבט וט"ו באב - על הזרע, הנחלה, וברכת הגיוון

  ט"ו בשבט וט"ו באב: על הזרע, הנחלה וברכת הגיוון עבור רבים מאיתנו, חגי ישראל נחווים כהד לעבר רחוק, ולמרבה הפלא – לעיתים קרובות דווקא כזיכרון של רגעי גלות. היציאה ממצרים וההליכה הממושכת במדבר התרחשו מחוץ לגבולות הארץ, ואפילו האירוע המכונן של קבלת התורה לא התחולל על אדמת ישראל. חג החנוכה אמנם ציין את השבת הריבונות מידי היוונים, אך עלילת פורים נותרה נטועה עמוק בשושן הבירה ובממלכת אחשוורוש. אמנם כל החגים כולם שזורים במחזור עונות השנה ובחקלאות הארצישראלית, ועיון מדוקדק בפסוקים יחשוף זיקות הדוקות לאירועים היסטוריים הקשורים לכניסה לארץ, אך באופן אירוני נדמה כי המסורת היהודית בחרה להציב במרכז את חגיגת ארץ ישראל והחיים בתוכה דווקא בט"ו בשבט. התאריך שקבעו חכמים כ'ראש השנה לאילן' – מועד הלכתי הקובע כי הפירות שיחנטו מכאן ואילך ישתייכו לשנת המעשר הבאה – הפך ברבות השנים ליום חג לפריחת האילנות ולפירות המתחדשים. פירות אלו הם בעיקר אלו שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף ששיא צמיחתם והבשלתם מתרחשים דווקא בחודשי הקיץ והסתיו: הגפן מבשילה לקראת הקיץ, התאנה בסופו, הרימון והתמרים מעטרים את ...

פרשות שמות-וארא-בא - כשה'פרונט' רודף אחריך

  אני עוד זוכרת את הפעם ההיא, לפני כמעט שלשים שנה, שרציתי לקנות גמרא מסכת שבת. הנחתי שהכי יעיל יהיה לקנות במאה שערים או באזור, אבל גם הנחתי שהם לא יתלהבו מבחורה שנכנסת לחנות לקנות גמרא. אז לקחתי איתי ידיד שהוא יהיה זה שיכנס לחנות, וינהל עבורי את העניין. עמדתי בפתח החנות, והוא נכנס פנימה לקנות. בחנות שאלו אותו אם הוא רוצה כרך של הוצאת טלמן או וגשל. אז הוא הסתובב אלי ושאל בקול: "עדינה, את רוצה מסכת שבת טלמן או מסכת שבת וגשל?".... נזכרתי בסיפור הזה בשיעור היום כשדיברנו על זה שמשה לא חשב עצמו ראוי להיות שליחו של ה', וביקש 'שלח נא ביד תשלח' (זה היה קשור גם לפרשת בא, אבל לא משנה כרגע), והקב"ה אמר לו - אחלה. אתה לא רוצה להיות בפרונט. אין בעיה. אהרן יהיה שם. רק תזכור, שאם הוא הנביא, זה פחות או יותר הופך אותך לאלוהים... ומעכשיו כל פעם שהוא יכנס לדבר עם פרעה, מפעם לפעם הוא יסתובב לאחור, וישאל - 'אז, משה, מה עכשיו אני אמור להגיד לו?'...