פרשן-Data

  יצא לי כמה פעמים להיות בסיטואציות שהרגשתי חנוקה. מצד אחד, סבלתי מהתנאים שהייתי בתוכם ומההתמודדות עם אנשים מסוימים. מצד שני, הרגשתי שאני חייבת להמשיך ולהתמודד כי האופציה שאעזוב את המקום הפחידה אותי בגלל המחירים שאדרש להם. לא הרגשתי שאני יכולה לעמוד על שלי, בגלל החשש שאאלץ או אואלץ לעזוב. לא ראיתי דרך לתקן, כי המחירים נשפו בערפי. מתי הגיע השינוי המיוחל? כשהצלחתי לדמיין את עצמי עוזבת את המקום. כשהתמודדתי בראש שלי עם ה"מה יגידו" ו"מה יהיה" וכשהצלחתי לראות את עצמי "מהעבר השני" של עזיבת המקום. רק ברגע שכבר לא פחדתי מהאלטרנטיבה יכולתי באמת להיות אני בתוך הסיטואציה ולנסות לעמוד על שלי. ידעתי שיהיו מחירים, אבל כבר לא פחדתי מהם. אני תוהה אם כך הרגיש יעקב אבינו בפרשתנו. הוא נקלע לסיטואציה שלא היתה בטובתו, נאלץ להתמודד עם אנשים שקשה לו איתם (איך הוא הצליח להסתכל ללבן בלבן של העיניים אחרי הסיפור עם החלפת רחל בלאה, אין לי מושג), עם מערכת אחרת של ערכים (או חוסר ערכים). הוא נאלץ להישאר עוד ועוד שנים בגלל מחויבויות שקיבל על עצמו, ושסינדלו אותו לתוכם. אם לא היה עומד ב...

  מפעם לפעם אני מקבלת מסרים מהחברה סביבי עד כמה אני מוזרה. זה לקח הרבה זמן, אבל עכשיו אני כבר לא מופתעת שכשאני מגישה דוחות בזמן וחשבת השכר מתרגשת. או כשאני מדווחת על טעות במשכורת. כבר הבנתי שאין עוד הרבה אנשים כמוני שבאמת מחכים לרמזור שיתחלף לאדום במעבר חציה כשאין כלי רכב מסביב [או שבכלל כתבו את המשפט האחרון 'כשאין רכבים מסביב' ואז תיקנו כי זו לא עברית תקנית]. בקורונה לקח לנו כמה שבועות טובים לגלות את המניינים הפיראטים שצמחו בשכונה, כי אצלנו בבית הקפידו על הכללים כמעט עד המילימטר (כש"פורעי החוק" בבית המשיכו עוד כמה מטרים מעבר ל100 מטר סיבוב בשכונה שהיו מותרים). זה כנראה יושב על סוג של פדנטיות אצלי ותפיסה עצמית בסיסית של רצון 'להיות בסדר'. אבל זה גם יושב על אמונה, שאם כולם ישמרו את הכללים, יהיה כאן עולם טוב יותר. [אגב, למרות הפדנטיות, אני הרבה יותר סלחנית כלפי אחרים ש"מחפפים" מאשר כלפי עצמי. אני נוטה לחפש הצדקות למעשים של אחרים, הרבה יותר מאשר למעשים של עצמי, שהם גם בשליטתי]. משום כך, אני דווקא זאת שמופתעת כל פעם מחדש, להיזכר שרוב העולם עובד קצת אח...

  אין כמו ספר בראשית כדי לאתגר את הקונספציות שלנו על חינוך ועל משפחה. יש דברים שנובעים מהפער בין העולם הישן לחדש, כמו ציפיות מנישואין, פתרונות לעקרות, ועצם הלגיטימציה לשאת יותר מאשה אחת. יש דברים שאנחנו יכולים להרגיש בחוש שהם לא תקינים. לשאת אשה תחת רושם מוטעה, ולהשאיר אותה ולשאת גם את אחותה, זה משהו שבכל הדורות הוא מתכון לצרות (תרתי משמע). גם מערכות היחסים בין האחים הם לא משהו שנרצה להעתיק לחיים שלנו. אבל בענייני חינוך אני חושבת שאנחנו בפער הכי ברור. היום, אני חושבת, אנחנו בתודעה שאנחנו "נלחמים" על כל הילדים שלנו. כולם אהובים, כולם מוזמנים לשולחן – החכם והתם, הרשע ושאינו יודע לשאול. בדרך כלל, אנחנו לא רוצים לזרוק מהבית את מי שפחות מתאים לחזון שלנו. והפרידה מחלקי משפחה לא נראית לנו סבירה (אולי רק לי, אבל לא נראה לי). לרבים הפתרון הוא להבדיל בין הקודש והחול, באמצעות ההבדלה בין טוב לרע. יצחק הוא טוב אז ישמעאל הוא רע. יעקב הוא טוב אז עשו הוא רע ("ואת עשו שנאתי" אומר הנביא מלאכי בשם ה'). יש טוב ורע בעולם, וצריך להכיר בזה, גם אם הרע הוא אחד הבנים. אבל אפשר להסת...

  בכל כך הרבה הזדמנויות בחיים אנחנו מתקשים לראות את התמונה הגדולה. אנחנו חיים בתוך מציאות שהיומיומיות שלה יכולה להיות אפרורית ואפילו קצת מאכזבת. הרבה פעמים המציאות תהיה בפער מהחלומות והדמיונות שלנו. אנחנו מדמיינים נישואין מאושרים, ומגלים – לצד בעיות מובנות לכל מערכת יחסים – שזה כולל את הדברים הקטנים של שטיפות כלים והוצאת הזבל. רבים חולמים על הבאת ילדים לעולם – אבל החלומות לא מראים באותה עוצמה את החלפת החיתולים, והתמודדות עם טנטרומים ולילות בלי שינה (ועוד לא התחלנו לדבר על קשיי ההריון). גם כשיש עבודה ופרנסה, אנחנו נוטים פעמים רבות להתלונן על הפקקים והשעות הארוכות. אם נעצור רגע מתוך המירוץ הזה, ונחשוב לעצמנו – וואו. שום דבר לא מובן מאליו. לא החירות שלנו ואפילו לא החיים שלנו, כפי שלמדנו בצורה כל כך חריפה בשנתיים האחרונות. לא העובדה שיש לנו משפחה / מערכות יחסים / ילדים / עבודה וכו'. ובאמת, גם לא לכולם יש, ותמיד יותר קל להסתכל ימינה ושמאלה ולראות למי יש יותר מאיתנו, ואצל מי הדשא – גם אם הוא סינתטי – ירוק יותר. ואם העולם לא מתנהל כמו בחלומות שלנו, אנחנו עשויים להתאכזב, להרגיש לא אהובים...

  כשהייתי צעירה הדרכתי במחנה של חידון התנ"ך העולמי, ולקחתי על עצמי כמשימה לעודד את החבר'ה מכל העולם לעלות לארץ. אולי דווקא בגלל שההורים שלי עלו לארץ, וזכיתי לגדול בארץ, הרגשתי באופן עמוק גם את חשיבות המגורים בארץ הקודש, וגם שזה דבר אפשרי וראוי, אז איך זה שלא כולם עושים את זה. אני מודה שמבין מתמודדי החידון שאני עוד מחוברת אליהם בפייסבוק, ההצלחה שלי היתה כמעט בלתי קיימת. מניחה שהיו לא מעט שעלו, אבל בטח לא בזכותי... ככל שהזמן עובר אני מבינה שהעליה לא מובנת מאליה, ודורשת מחירים לא פשוטים ממי שבוחר לעלות. ועדיין ישראלים רבים מניחים שהיה ראוי וצריך שכולם, עכשיו, יעלו לארץ. מה עוד יש ליהודים לעשות שם בגלות? כשמביטים באבות ובאמהות שלנו מגלים דבר מעניין. אברהם הוא העולה האולטימטיבי, יצחק הוא הצבר שנאחז בארץ, ויעקב הוא התושב החוזר. האבות נותנים לנו דגמים שונים של קשר אל הארץ. מעשה אבות עם סימנים לבנים מסוגים שונים ובהקשרים שונים. למעשה, יעקב ובניו יתנו לנו גם דגם של התנהלות בגלות. אבל אני רוצה להתייחס רגע לאמהות. כל אחת מהן היתה 'עולה חדשה'. שרה שמגיעה עם אברהם, רבקה שבפרשתנ...

  אני חושבת שאחד הקשיים שלי עם העולם הישראלי של ימינו, זה הפקפוק הקבוע במניעים של אנשים. "הם אדיוטים שימושיים" שומעים כאן על ימין ועל שמאל (תרתי משמע), "זה בא בגלל רגשי הנחיתות שלהם", "הם אגואיסטים ונצלנים", "הם בעצם אנטי-ציונים", והבאתי כאן רק כמה דוגמאות, מהנעימות יותר. משפטים כאלו מופיעים גם בתוך השיח הדתי "הם מנסים להחריב את היהדות", "זה בגלל חוסר ביראת שמים", "הם עובדים על עצמם, אבל בעצם זו ילדותיות נאיבית", "הם מפחדים לאבד את הכח שלהם", "הערצתם מסמאת את עיניהם" ו"אין להם מושג מה זה בכלל קדושה" ועוד משפטים שהולכים לכיוונים הללו. משפטים אלו נובעים מחוסר אמון עמוק בדברים שאנשים אומרים, כשתמיד מחפשים את מה שמתחת לפני השטח, ואת המניעים הנסתרים והפגומים. אז מה אני חושבת? אינני חושבת שאין גם אמת במשפטים מהסוג הזה. לפעמים. אני פשוט חושבת שאנשים הם מורכבים. שפעמים רבות, הרגשות שלנו מזינים ומוזנים מהאמונות והדעות שלנו. הרבה פעמים יש לנו כמה מניעים בו זמנית, חלקם 'נמוכים' יותר, ...