פרשת חיי שרה - בשבח העולים החדשים

 כשהייתי צעירה הדרכתי במחנה של חידון התנ"ך העולמי, ולקחתי על עצמי כמשימה לעודד את החבר'ה מכל העולם לעלות לארץ. אולי דווקא בגלל שההורים שלי עלו לארץ, וזכיתי לגדול בארץ, הרגשתי באופן עמוק גם את חשיבות המגורים בארץ הקודש, וגם שזה דבר אפשרי וראוי, אז איך זה שלא כולם עושים את זה. אני מודה שמבין מתמודדי החידון שאני עוד מחוברת אליהם בפייסבוק, ההצלחה שלי היתה כמעט בלתי קיימת. מניחה שהיו לא מעט שעלו, אבל בטח לא בזכותי... ככל שהזמן עובר אני מבינה שהעליה לא מובנת מאליה, ודורשת מחירים לא פשוטים ממי שבוחר לעלות. ועדיין ישראלים רבים מניחים שהיה ראוי וצריך שכולם, עכשיו, יעלו לארץ. מה עוד יש ליהודים לעשות שם בגלות?

כשמביטים באבות ובאמהות שלנו מגלים דבר מעניין. אברהם הוא העולה האולטימטיבי, יצחק הוא הצבר שנאחז בארץ, ויעקב הוא התושב החוזר. האבות נותנים לנו דגמים שונים של קשר אל הארץ. מעשה אבות עם סימנים לבנים מסוגים שונים ובהקשרים שונים. למעשה, יעקב ובניו יתנו לנו גם דגם של התנהלות בגלות.

אבל אני רוצה להתייחס רגע לאמהות. כל אחת מהן היתה 'עולה חדשה'. שרה שמגיעה עם אברהם, רבקה שבפרשתנו מגיעה מרחוק לפגוש את יצחק, ורחל ולאה שמצטרפות חזרה למסע של יעקב, אבל ממקום אחר ממנו. כולן עולות, כולן מגיעות מבחוץ, אותו "בחוץ" שאברהם הגיע ממנו מלכתחילה.

התנועה הכפולה הזו, של אברהם שעושה מעשה, ומנחיל את המורשת שלו לבנו ולנכדו, ושל האמהות, שמתחילות כל פעם מחדש את ה'לך-לך' האישי שלהן, הופכת להיות הדנ"א של העם שלנו. אנשים של יציבות ועוגן, עם 'עולים חדשים' שמגיעים מבחוץ ותורמים גם מנסיונם השונה, וגם מחוויית הבחירה המחודשת במציאות שאחרים מקבלים כמובנת מאליה.

כשנגיע לשיבת ציון אחרי גלות בבל, נגלה את הגלים השונים של העליה. נוכל לתהות איך לא כולם עלו בבת אחת, אבל לדעת להעריך את התרומה המשמעותית של עזרא ושל נחמיה, שהגיעו בגלים מאוחרים יותר, ויכלו להעניק מבט מבחוץ, קשרים וכח שצברו לאורך הדרך, ואנרגיה מחודשת שאפשר להזרים לאנשים שאולי קצת עייפו מהדרך.

וגם בימינו אפשר להעריך את התרומה הגדולה של יהדות התפוצות, שגם תומכים בנו מרחוק (בתקווה...), ושכשיגיע זמנם לעלות, יוכלו לתרום מנסיונם וממרצם, מנקודת מבטם ומחוויותיהם, למדינת ישראל המתגבשת ומתחדשת תדיר.