פרשן-Data

  שבע עשרה שנה עברו מהמפגש המחודש בין יוסף לאחיו ועד שיעקב נאסף אל עמיו. שבע עשרה שנה שבהן יוסף כילכל את משפחתו ואת בית אביו, דאג להם למקום מחיה ולכלכלה, היווה משענת מפני הרעב ותמיכה בשנים של חוסר אחיזה בקרקע. ובסוף שבע עשרה השנים הללו מתברר שכל הזמן הזה האחים היו במתח. חרדים מפני הרגע ש'יקרבו ימי אבל אביהם' והאח הנבגד יחזור להרוג את אחיו. שנים שבהם נדמה שיעקב סוף סוף יכול לישב בשלווה, יוסף סגר מעגל והגשים את חלומותיו, אבל מתחת לפני השטח החוויה של האחים שונה לחלוטין. ומהי החוויה של יעקב? את זאת בכלל איננו יודעים. האם ידע מה עשו לו בניו כשהם נפטרו מבנו האהוב? או שמא הוא נשאר עד יומו האחרון בחוסר וודאות בנוגע לשאלת היעלמותו של יוסף וחזרתו לחייו בפתאמיות. אנו רגילים לראות בסיפורי יוסף דוגמה ל'סיבתיות כפולה' – כאשר התכנית הא-להית עומדת מאחרי ומשתלבת עם המעשה האנושי. לצד שתי צורות המבט הללו על המציאות, נדמה שסיפורי יוסף גם מספרים לנו על נקודות מבט שונות וחוויות שונות תוך כדי האירוע. רגעי החרדה של האחים מסופרים במקביל להתרגשות של יוסף, אך הם ממשיכים ללוות את הסיפור מתחת...

  האם יש דבר כזה דה ז'ה וו בסדר גודל תנ"כי? אני לא מדברת דווקא על האירועים הגדולים של מלחמות   נגד כל אויבינו מסביב. אלא דווקא הדברים הקטנים האלו, כמו שאלות הלכתיות אקטואליות שעולות לרגל שינוי הנסיבות. כי דווקא השאלות האלו – האם לצום בעשרה בטבת, ובצומות הקטנים בכלל, ואולי גם בתשעה באב – הן שאלות עתיקות, מהתנ"ך עצמו. כבר בספר זכריה מסופר לנו כיצד בני הגולה (כנראה, הדבר תלוי במחלוקת) שאלו האם להמשיך לצום. דרך השאלה שלהם והתשובות של הנביא זכריה יש לנו בכלל תיעוד מקראי לימים הללו. למרות תחושת הדה ז'ה וו, המצב קצת הפוך. כי סדר הגאולה אצלם ואצלנו פועל אחרת, באופן שנראה לי שרבותינו הראשונים שעסקו בסוגיה לא העלו על הדעת. להבנתי, כבר התנאים נחלקו האם כל צומות החורבן באים על אירוע אחד – חורבן הבית – אלא שהם מציינים את מה שמוביל לחורבן ונבע ממנו, כשהכל שקול ל"שריפת בית א-לוהינו", או שמא כל אחד מהם מציינים אירוע אחר, לדוגמה – אובדן הריבונות (תחילת המצור), אובדן הביטחון (פריצת החומות), חורבן הבית, גזירת גלות סופית / אובדן תקווה לקיום חלקי בארץ (מות גדליה). אם ה...

  לפעמים הילדים שלנו מגלים לנו שיש יותר מדרך אחת להגיב לדברים. אני זוכרת שכשהם היו קטנים, והייתי נוזפת בהם שהם עושים משהו לא בסדר, היו הילדים שממש התבאסו מזה שאני כועסת עליהם, שהם אכזבו אותי. והיו אחרים, שהתבאסו שהם לא יכולים להמשיך לעשות את מה שהם עשו עד עכשיו... לא תמיד קל לפענח את התגובות של הילדים, וגם לא של עצמנו, כשאנחנו נתקלים בביקורת, או במראה קשה. האם אנחנו יותר מתבאסים מזה שאנחנו לא בסדר, או מזה שמעכשיו צריך לעשות דברים אחרת? [אצלי לפחות, אני מעריכה שזה גם קשור להערכה שיש לי כלפי המעשה עצמו, האם אני מצרה על התוצאה שלו, או מתביישת בעצמי שנהגתי כך]. תהיתי על העניין הזה שוב השבוע, כשחשבתי על התגובה של אחי יוסף לגילוי שהאיש אדוני הארץ הוא בעצם אח שלהם: "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". לכאורה, האחים מפחדים ממה שיוסף עשוי לעשות להם. האופן שבו נהג בהם עד עכשיו עשוי להיות ההקדמה לעונשים נוספים. הם מפחדים ממה שהם צפויים לשלם על מה שעשו ליוסף. כך פרשו חלק מפרשני הפשט. אבל פרשנים ומדרשים אחרים קושרים בין הבהלה לבין הבושה. המראה שיוסף מציב...

  לפני שבועיים, כשליוויתי את הבת שלי לחדר הלידה, המיילדת שאלה אותה: "מה תאריך הלידה המשוער?". הצחקתי את עצמי (נראה שאת המיילדת קצת פחות). הרגשתי לרגע שחזרתי לכיתה שלי בבית המדרש, כי התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה היא: "מחלוקת". יש משהו משעשע בזה שאפילו בדבר הכי בסיסי ופיזי – מתי תינוק אמור לצאת לעולם – יש שיטות חישוב שונות, נתונים משתנים, ובסוף הבת שלי הגיעה ללידה עם שלוש אופציות שונות לשאלה "מתי זה היה אמור לקרות". אבל האמת היא שמחלוקות זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת. לכן, הדף היומי של אתמול (זבחים קא ע"א) תפס אותי חזק. הוא עוסק במחלוקת הראשונה בתורה: המחלוקת בין משה לאהרון על "שעיר החטאת". כתבתי על זה בעבר בהקשר של פרשת השבוע, אבל המבט של חז"ל על הסיפור הזה מרתק. כשאלוהים מצווה משהו ומשה ואהרון מתווכחים מה נכון לעשות, משה מודה בסוף לצדקת אהרון. הגמרא אומרת שמשה "לא בוש לומר: לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי". וכאן, בעצם, מתחילה המחלוקת על המחלוקת. אם תפתחו רש"י על החומש, הוא כותב שמשה אמר: "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי...

  בשנתיים האחרונות הרגשתי (כמו רבים אחרים) עד כמה פרשות השבוע מקבלות משמעות חדשה מול העיניים שלנו. אבל השנה, דווקא ההפטרות הן אלו שתופסות אותי חזק. זה לא בגלל שאני מלמדת אותן , כי לימדתי הפטרות גם בשנה שעברה. אבל השנה אני פשוט מרגישה שההפטרות, הפרק הבא של הסיפור, מדויק יותר למציאות הנוכחית. השבוע פגשתי את יחזקאל. הוא עומד שם בגולה ומנבא על איחוד מרגש בין שבטי ישראל לבין יהודה. וזה כמעט מוזר: הרי שבטי ישראל כבר לא באמת קיימים כיישות נפרדת. השרידים שלהם נטמעו מזמן ביהודה, ואולי חלק עוד יחזרו בשיבת ציון, ויאספו על ידי השבים מבבל בדרך לישראל (יש לזה רמזים ב'דעת מקרא', אבל זה עמום). ובכל זאת, יחזקאל מתעקש: חלק מהגאולה שלכם תלוי בחיבור הזה. כשצוללים לתיאור של יחזקאל, אפשר לדמיין את זה בהרבה דרכים. ענפים שמוחזקים יחד? לוחות מולחמים בדרך נס? יש פירוש מעניין (של יהודה פליקס ואחרים) שמדבר על הרכבה. כמו בעולם החקלאי – יש כנה ויש רוכב. יש בסיס, ויש ענף שמרכיבים עליו. במבט ראשון, זה נראה כאילו יהודה הוא ה"פרי", החלק העליון והדומיננטי. הרי כתוב ש"ודוד עבדי נשיא להם לעולם"...

אחד הדברים שלמדתי לאור שנותי כאמא (ועם הזמן גם למדתי יותר ויותר ליישם גם על עצמי) זה לזהות רגשות ולשיים אותם (לתת להם שם). הרבה פעמים אנחנו מזהים רגש מסויים, אבל הוא יכול "לשבת" על דברים שונים, והיכולת להתמודד איתו (ובהמשך אולי גם להיפרד ממנו) עוברת דרך היכולת לזהות אותו במדויק. באסה יכולה לנבוע מעלבון או מאכזבה, מגעגוע או תחושת כשלון. לחץ יכול להיות קשור לפחד, חשש, רגשות אשמה או בושה ועוד. אדישות היא לעתים רק כסות לפגיעות עמוקה. עם השנים גם למדתי שלרגש יש מקום חשוב בחיים. הוא הדרך של התת מודע שלנו או של האינטואיציה שלנו לאותת לנו מהו היחס שלנו לאירועי החיים שפוקדים אותנו. פרשת וישלח פורשת בפנינו מניפת רגשות של יעקב אבינו – "ויירא", "ויצר" ורגשות נוספים העולים מבין השיטין. רגשות אלו עשויים להסביר מדוע התעכב יעקב עשרים שנה בבית לבן, למרות הרמאות והקושי שם; היה לו רע אצל לבן, אך הוא ירא מהמפגש עם עשו. מדוע היראה גדולה כל כך? רוב הפרשנים הסבירו זאת כפחד קיומי פשוט: המידע האחרון שיש ליעקב ביחס לעשיו זה ש"מתנחם אחיך להרגך". יעקב חושש מכעסו ומתוק...