פרשת ויגש - מה נגלה כשנסתכל במראה?

 לפעמים הילדים שלנו מגלים לנו שיש יותר מדרך אחת להגיב לדברים. אני זוכרת שכשהם היו קטנים, והייתי נוזפת בהם שהם עושים משהו לא בסדר, היו הילדים שממש התבאסו מזה שאני כועסת עליהם, שהם אכזבו אותי. והיו אחרים, שהתבאסו שהם לא יכולים להמשיך לעשות את מה שהם עשו עד עכשיו...

לא תמיד קל לפענח את התגובות של הילדים, וגם לא של עצמנו, כשאנחנו נתקלים בביקורת, או במראה קשה. האם אנחנו יותר מתבאסים מזה שאנחנו לא בסדר, או מזה שמעכשיו צריך לעשות דברים אחרת?

[אצלי לפחות, אני מעריכה שזה גם קשור להערכה שיש לי כלפי המעשה עצמו, האם אני מצרה על התוצאה שלו, או מתביישת בעצמי שנהגתי כך].

תהיתי על העניין הזה שוב השבוע, כשחשבתי על התגובה של אחי יוסף לגילוי שהאיש אדוני הארץ הוא בעצם אח שלהם: "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". לכאורה, האחים מפחדים ממה שיוסף עשוי לעשות להם. האופן שבו נהג בהם עד עכשיו עשוי להיות ההקדמה לעונשים נוספים. הם מפחדים ממה שהם צפויים לשלם על מה שעשו ליוסף. כך פרשו חלק מפרשני הפשט.

אבל פרשנים ומדרשים אחרים קושרים בין הבהלה לבין הבושה. המראה שיוסף מציב לאחים היא בלתי נסבלת. רגשות האשם מלווים את האחים לא מעט שנים ועוזרים להם להסביר לעצמם מדוע קורים להם דברים רעים. אבל ההבנה השכלית הזאת לא מתקרבת להבנה הרגשית שנוחתת כשהם רואים את יוסף מול העיניים. ולמרות שיוסף דווקא הגיע למקום לא רע, המראה שהוא מציב לא פחות מכאיבה. כמו שראינו לגבי היראה של יעקב מפני המפגש עם עשיו, היא יכולה לנבוע מפחד מעשי, ויכולה להיות ביטוי עמוק לבושה גדולה.

תגובת יוסף, שה' שלח אותו לפניהם למחיה, יכולה להרגיע את הפחד מפני נקמתו של יוסף. הנסיון שלו להסביר שאלו מעשי ה', אולי נועד להקל מעט מן הבושה. מכל מקום, נראה שהבושה הזו מלווה את אחי יוסף עד סוף חייהם. ועם כל הקושי, והאמפתיה, כלפי האחים של יוסף, אולי זה דווקא אחד המאפיינים הטובים של בני יעקב – היכולת לחוש בושה ואשמה, ההבנה שיש דין ויש דיין, ודיין פנימי אותנטי שיודע להישיר מבט אל המראה, בלי לטשטש ובלי לתרץ.

לצערי, אני חשה שהיום בגלל שאנשים מפחדים מהעונשים, ואולי גם מרגשות האשמחה, הם גם מתאמצים לא לאבד את תחושת הבושה. אולי הם מנסים לתקן, לפעמים אפילו זה לא. הלוואי שנלמד מאחי יוסף, גם את מורא בשר ודם וגם את מורא שמים, וגם את הנסיון לתקן ולשנות.