פרשת ויחי - סיבתיות כפולה וחוויות כפולות ומשולשות

 שבע עשרה שנה עברו מהמפגש המחודש בין יוסף לאחיו ועד שיעקב נאסף אל עמיו. שבע עשרה שנה שבהן יוסף כילכל את משפחתו ואת בית אביו, דאג להם למקום מחיה ולכלכלה, היווה משענת מפני הרעב ותמיכה בשנים של חוסר אחיזה בקרקע.

ובסוף שבע עשרה השנים הללו מתברר שכל הזמן הזה האחים היו במתח. חרדים מפני הרגע ש'יקרבו ימי אבל אביהם' והאח הנבגד יחזור להרוג את אחיו. שנים שבהם נדמה שיעקב סוף סוף יכול לישב בשלווה, יוסף סגר מעגל והגשים את חלומותיו, אבל מתחת לפני השטח החוויה של האחים שונה לחלוטין.

ומהי החוויה של יעקב? את זאת בכלל איננו יודעים. האם ידע מה עשו לו בניו כשהם נפטרו מבנו האהוב? או שמא הוא נשאר עד יומו האחרון בחוסר וודאות בנוגע לשאלת היעלמותו של יוסף וחזרתו לחייו בפתאמיות.

אנו רגילים לראות בסיפורי יוסף דוגמה ל'סיבתיות כפולה' – כאשר התכנית הא-להית עומדת מאחרי ומשתלבת עם המעשה האנושי. לצד שתי צורות המבט הללו על המציאות, נדמה שסיפורי יוסף גם מספרים לנו על נקודות מבט שונות וחוויות שונות תוך כדי האירוע. רגעי החרדה של האחים מסופרים במקביל להתרגשות של יוסף, אך הם ממשיכים ללוות את הסיפור מתחת לפני הקרקע גם הרבה אחרי, ותוך כדי הבלבול שלנו ביחס ליעקב עשוי לשקף את הבלבול שיעקב עצמו חווה נוכח האירועים.

בימים אלו אפשר לחוש באופן חריף כיצד כולנו חלק מסיפור אחד גדול, כשכל אחד חווה ומפרש אותו באופן שונה לחלוטין – כאב גדול ככל שמחוברים יותר לסיפור מסוים לצד ניכור מסוים ככל שמרחקים ממנו (או כמנגנון הגנה), חרדה לצד בלבול, שקט מדומה לצד רגשות רבים שרוחשים מתחת לפני השטח וקושי גדול ככל להכיל את הכל. חלק מהתיקון שלנו יהיה כשנבין שיש סיפורים שונים, כשנכיר ברגשות השונים ובסיבות להם, וניקח אחריות על החלק שלנו בתוך האירוע.