פרשת פינחס - איך מונעים את המדרון החלקלק

 לאחרונה שיתפה אותי תלמידה כיצד סייעה לנשים שהיו תחת אחריותה להשיג זכויות שונות מהמדינה. על פי שורת הדין וההנחיות היבשות, אותן נשים לא היו זכאיות להטבות, אך מאחר שמקריהן היו מיוחדים – היא רצתה לדאוג להן. היא הנחתה את האישה שמקרהּ קרוב יותר ל"שורת הדין" (ב"תחום האפור" הכהה) לפנות ראשונה, מתוך הבנה שברגע ש"יפתחו לה את הדלת", ניתן יהיה להכניס פנימה גם את המקרה השני, המובהק הרבה פחות (ב"תחום האפור" הבהיר). התלמידה הייתה מרוצה מאוד מהצלחתה לדאוג לשתי הנשים, והתגאתה בתחכום שהפעילה לשם כך.

מחד גיסא, גם אני שמחה כשדואגים לאנשים ועוזרים להם. מאידך גיסא, האירוע הזה עורר בי אי-נוחות. יש סיבה לקיומה של שורת הדין, וישנה סיבה מוצדקת לכך שאנשים חוששים מפעולה של "לפנים משורת הדין" – כי ברגע שפותחים פתח כחודו של מחט, איכשהו אולם שלם נכנס פנימה.

הדינמיקה הזו נכונה גם עכשיו, סביב החוק המבקש לעגן את הערך של תלמוד תורה, כשבאופן אירוני, דווקא אנשי תורה רבים נלחמים נגדו. הם נאבקים בו משום שהם יודעים היטב שתחת המטרייה של "לימוד תורה", נכנסים גם כל אלו שרק מעשנים סיגריות ליד לומדי תורה, או שהבן שלהם בילה כמה שעות בתלמוד תורה. וכך מוצאים את עצמם אנשים שהתורה יקרה לליבם נלחמים נגד עיגון ערכה של התורה בחוק המדינה, רק כדי לשים אצבע בסכר ולעצור סחר-מכר מכוער.

נשאלת השאלה: אז מה עושים? איך אפשר לפתוח פתח למי שבאמת צריך, מבלי להפוך למרמס של כל מי שלא?

בפרשת השבוע אנחנו מוצאים שני מקרים שבהם חורגים מהחוק היבש, או לפחות מזה שהיה מוכר עד כה. פנחס הורג אנשים שפורצים גדר בתוך המחנה, ולהבדיל – בנות צלפחד מקבלות מענה לבקשת הזכויות שלהן. בהמשך סיפורן של בנות צלפחד, יעלה החשש מאותו מדרון חלקלק ומהשלכות ארוכות טווח, והחוק ימשיך להיכתב ולהתעצב תוך כדי תנועה. כדי לתקן את ההשלכות של פתיחת הדלת מצד אחד, ידאגו לסגור את הפרצה מהצד השני. התורה מלמדת אותנו שלא נמנעים מעצם החוק או מהפתח הנכון, רק בגלל שמישהו עלול לנצל אותו בצורה לא ראויה; אך באותה נשימה, גם לא מאפשרים לפרצה להתרחב ללא גבול.

עיקרון דומה קיים גם בסיפור פנחס. מצד אחד, הוא מקבל "יישר כוח" על עצם המעשה, אבל בו-זמנית מגיע האיזון – "בְּרִיתִי שָׁלוֹם". האיזון הזה נועד להבטיח שלא נטעה לחשוב שהשימוש בכלי הקנאות כשהוא רלוונטי ונדרש, פותח כעת פתח לאמץ את הקנאות גם כשאינה מתבקשת. הרי קל כל כך להיכנס לפוזיציה של הלוחם הקנאי, ולהמשיך לדרוס אנשים גם כשהדבר כבר לא נצרך, ואף מזיק ביותר.

ישנם נושאים שבהם התורה נלחמת מלחמת חורמה, כמו עבודה זרה לדוגמה. אבל בנושאים רבים אחרים, התורה מבקשת איזון ודיוק; היא דורשת שקלול של ערכים ותשומת לב למחירים. בחיים הציבוריים שלנו היום, נראה שיותר מדי אנשים עולים על עצים, ועל הדרך לוקחים איתם את כל היער. וכשהם עושים את זה, בסופו של דבר הציבור לא מוכן לתת להם אפילו עלה שחוק.

בואו נרד מהעצים, נדאג לדיוקים, נפסיק לנצל פרצות במטרה לדאוג רק לכמה שיותר זכויות לעצמנו, וננסה סוף סוף לראות את התמונה הגדולה והמורכבת.