פרשן-Data

 רבים שואלים מדוע נאלצה רבקה (ולמעשה נאלץ יעקב) לרמות את יצחק. אפשר לבחור בכיוונים שונים.  אבל נראה מדברי רש"י, שהוא לא רק מסביר מדוע עשיו לא ראוי לברכות, אלא גם מדוע רבקה נאלצה לרמות את יצחק. רש"י מסביר - 'יודע ציד - לצוד אביו ולרמותו'. אמנם בהמשך על 'כי ציד בפיו', רש"י קובע שהפשט הוא כתרגום אונקלוס, שיצחק אכל מהציד שהביא עשיו, ועם זאת, רש"י מפרש את הציד כרמאות. באופן דומה הוא פירוש את האופי של נמרוד, שהיה גיבור ציד - 'צד דעתן של בריות בפיו'. דברי רש"י מעניקים לנו הסבר מדוע יצחק אוהב את עשיו (עשיו עובד עליו), ומדוע רבקה איננה אוהבת אותו (היא רואה את הרמאות ומזהה אותו), אבל אפשר שרש"י גם רומז מדוע פעולה ישירה של רבקה לא תעבוד עם יצחק, ששבוי בקסמיו של עשיו. מי שנמצא עמוק בתוך קונספציה מסויימת, יתקשה לשמוע דיבורים ישירים וטיעונים הגיוניים.  יש שיגידו שהיא היתה צריכה לדאוג לברכה (היתה לה גם נבואה), או שדרך הסיפור הזה עתיד להתגלות אופיו האמיתי של עשיו (לא בטוח שאכן התגלה ליצחק, יתכן שרק רבקה היתה מודעת לדברים שצפו ועלו), אבל אפשר שיש בכ...

  בשנים האחרונות קמות השכם והערב תכניות מנהיגות. הבעיה בתכניות אלו שמנהיגים ללא מונהגים לא יכולים להועיל הרבה. לעתים נדמה, שלצד תכניות מנהיגות, יש צורך לייצר תכניות *מונהגות*, תכניות שמכשירות אנשים להצטרף לתנועות גדולות ולבסס אותן. על פניו, נדמה שזה התפקיד של יצחק, להמשיך את המהפכה של אברהם. חיי יצחק 'צבועים' בסימן 'הבן של אברהם'. בימיו יש רעב, מלבד הרעב הראשון שהיה בימי אביו. ה' מתגלה אליו כ'א-להי אברהם', ומבטיח לו ברכות בזכות אברהם. הוא מגיע לגרר, כמו אביו, וכמו אביו מספר שאשתו היא אחותו. הוא חופר את אותן הבארות וקורא להן באותן השמות. מעשה אבות סימן לבנים, ברמה הכי ראשונית שיש. ועם זאת, סיפורי יצחק אינם בדיוק אותו דבר. יצחק לא עולה לארץ, וגם לא יורד למצרים. הציווי שלו הוא "גור בארץ הזאת". אשתו של יצחק לא נלקחת לבית אבימלך, ואבימלך אף מצווה בעצמו לשמור על יצחק ורבקה. גם ליצחק יש מקנה, כמו לאביו, אבל הוא גם זורע. אברהם חופר בארות, אבל יצחק נאבק עליהם, כי עובד אדמה לא יכול רק להמשיך לנוע כל הזמן. אז אברהם, הוא העולה החדש, ובכך הוא מחדש את יכול...

  אנחנו רגילים לחשוב על האבות כמי שנענו לדבר ה'. כך נאמר על אברהם: "עקב אשר שמע אברהם בקלי, וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי". מעיון בפסוקים נגלה שלעתים ההפך הוא הנכון - ה' בדברו נענה למעשי האבות. כך ה' אמר לאברהם אבינו "לך לך" רק כשאברהם היה כבר בדרך לארץ ישראל. תרח ומשפחתו כבר יצאו "ללכת ארצה כנען". הם אמנם נתקעו בחרן, אבל קריאת הלך לך השתלבה בהליכה של אברהם וחיזקה את הכיוון, אך לאו דווקא יצרה אותו. כך גם בפרשתנו, רק אחרי שיצחק בוחר ללכת לגרר בעת רעב (ולא לרדת למצרים, כפי שעשו אביו ואמו), ה' קובע: "גור בארץ הזאת". כך ה' מאשר את הבחירה של יצחק לגור בגרר. כשם שה' אמר לאברהם ללכת "אל הארץ אשר אראך" למרות שאברהם כבר היה בדרך לארץ הזאת, כך ה' אמר ליצחק "שכן בארץ אשר אמר אליך", למרות שהוא כבר היה באותה הארץ. למעשה, ה' התגלה ליעקב לחזור לארץ ישראל, כשיעקב כבר התחיל להרגיש שהגיע הזמן ללכת. מסיפורי האבות עולה שה' לא בחר באבות ואז לימד אותם מה נכון ומה לא נכון, אלא שה' בחר באבות, בגלל שהם כ...

אחד הפערים הגדולים שחווים לומדי התורה בין הפשט לבין הדרש הוא בהערכת דמותו של עשיו. מפשט הפסוקים אפשר לומר שגם יעקב וגם עשיו הם אנשים עם חוזקות וחולשות, נאבקים על דברים חשובים בחיים ומתמודדים זה עם זה. לצד העובדה שאנחנו דווקא צאצאיו של יעקב, מדוע דורות ישראל ראו בעשיו תמצית של רוע? אמנם, תמיד חשבתי שחז"ל דנים את עשיו על שם סופו - על שם האופן שבו הנביאים דנים את עשיו לאורך הדורות. ממלכת אדום פגעה בעם ישראל שוב ושוב, ניצלה את חולשותיהם והצטרפה לאויביהם הקמים עליהם. אפשר לומר שחז"ל מזהים את הזרעים הללו באישיותו של עשיו עוד קודם. אבל אפשר גם לומר שחז"ל דנים את עשיו על שם סופו - על שם האופן שבו הוא הגיב לגניבת הברכות. היה ניתן להניח שהברכות היו צריכות להגיע ליעקב, לאחר שכבר קנה את הבכורה, וממילא עצם התרעומת של עשיו לא היתה מוצדקת. אך גם ללא ההנחה הזאת, אפשר להציע שחז"ל מזהים שני סוגי תגובות שאנשים נוקטים בהם כאשר דברים לא הולכים כמו שהם רוצים. כמו קין, שהרגיש אכזבה כשמנחתו לא התקבלה, ובחר להרוג את אחיו, גם עשיו בוחר להרוג את יעקב בעקבות הברכות שיעקב קיבל. אינני סבור...

  התורה מספרת שיצחק הביא את רבקה לאהל של שרה אמו. חז"ל דרשו מכאן שהמאפיינים של הבית של שרה המשיכו באהלה של רבקה: כל עוד שרה שהתה באוהל היה הנר דולק מערב שבת לערב שבת, היתה ברכה בעיסה והענן שכן על האוהל. בהמשך המאפיינים הללו המשיכו גם אצל רבקה. אצל אנשים רבים הדברים הללו מתחברים ל"מצוות של נשים" - הפרשת חלה, הדלקת נרות שבת, ומצוות טהרת הבית, שמסייעים לכך ש"שכינה ביניהם". אצל רבים, אלו "מצוות הבית" או "מצוות של בית" שעליהן נשים הופקדו. אבל אפשר להסתכל על כך מעט אחרת. נראה שחז"ל דימו את אהל שרה, ואחר כך את אהל רבקה למשכן, מקדש מעט – שכינה שורה, נר תמיד, ולחם הפנים. למעשה, מה שעושה כהן גדול דומה מאוד לניהול משק בית, באופן הכי פיזי ויום-יומי – אוכל, שתיה, תאורה, ריח טוב. יש בזה משהו מפתיע. נשים רבות בדורנו, ואני בתוכן, לא מסתפקות בעבודה הביתית היומיומית. אנחנו מחפשות את העולם הרוחני, את עבודת ה' של הלימוד והמחשבה (וגם של המעשה הדתי). ולעתים, אני מהרהרת בכך, ש"פסגת השאיפות" של העולם הדתי, זה ש"נעול" בפני רוב העם, ז...

  אנחנו רגילים לומר שכשהעבד הולך לחפש אשה ליצחק, הוא מחפש את בת דמותו של אברהם אבינו. בדרך כלל אנחנו חושבים על המידות הטובות של רבקה - הזריזות והחריצות - שמופיעות בשירות המידה החשובה של הכנסת אורחים, ומלווה בעקרון של "אמור מעט ועשה הרבה". אבל רבקה היא בת דמותו של אברהם באופן נוסף - היא נבחרת בידי ה' (כפי שאברהם אמר, שה' ישלח את מלאכו כדי לסייע במציאת האשה), על פי מבחן ברור שהעבד מנסח (בגלל אותה הבטחה של אברהם, שה' מלווה אותו בבחירה), בדיוק כמו שאברהם נבחר בידי ה'. וכשם שאנחנו מוצאים את מעשה הבחירה באברהם דרך הציווי "לך-לך" כך אנחנו פוגשים את המבחן האמיתי של רבקה, כאשר היא נדרשת לאותו מהלך - לצאת מארצה וממולדתה (שהיא גם ארצו ומולדתו של אברהם, כפי שנאמר במפורש בכתב המינוי לעבד), וללכת אל ארץ שהיא לא מכירה, רק בזכות שם ה' שהיא שומעת מפי העבד, ויודעת שחל על האדון שלו ומשפחתו. כשהיא נשאלת "התלכי עם האיש?" היא עונה "אלך". למעשה, לאחר הבחירה ברבקה, השרש הל"ך מופיע שבע פעמים ביחס להליכת רבקה והעבד חזרה לארץ, ועוד פעם שבה הי...

 כשאנחנו מסתכלים על תקופת התנ"ך, אנחנו חשים חוסר נוחות. התורה מקבלת את הרעיון של עבדות, ואפילו רואה את ההצדקה של העבדות הזאת בסיפורי בראשית (מי שלא יודע לקבל סמכות, ולכבד את ההורים, לדורות הבנים שלו יהיו עבדים ויצטרכו לקבל סמכות ולכבד אנשים אחרים). כך אין לתורה בדל של ביקורת על כמות העבדים והשפחות שיש לאבות, גם אם לנו היום לא נח עם הדבר הזה בכלל. יכולות האמפתיה, והפנמת הרעיון שכל אדם נברא בצלם א-להים מקשים על האפשרות של קבלת עבדים ושלילת החירות של אנשים אחרים.  אמנם התורה מחנכת ליחס הומני יותר לעבדים ממה שהיה קיים אז, ואפילו ממה שלעתים קיים היום. ואף דואגת שבתוך עם ישראל יהיה סוג אחר של עבדות, שדומה יותר לשכירות. ועדיין, היא מקבלת את העבדות כמוסד. בתוך המסגרת הזאת, היא גם מקבלת שתפקיד שפחה להרות עבור אדוניה. בין אם האדון דורש מהשפחה להביא ילדים עם עבד אחר, או סתם שומר בעלות על ילדים שנולדים לה. בסיפור הפונדקאות, השפחה מייצרת ילד עבור הגבירה שלא יכולה להוליד בעצמה. דבר זה דומה לפונדקאות, אלא שהשפחה מספקת גם את הביצית.  הבעיה בסידור הזה, מעבר למה שבעינים מודרנית הוא ניצול ש...

תוך כדי העלאת דברי התורה הישנים לבלוג, אני מגלה  שעברתי תהליך תוך כדי העיון החוזר בדברים ישנים שלי. בפרשת נח התייחסתי בשנים עברו לשאלת ההשוואה בין אברהם לנח, וכמה זה מפריע לי בסה"כ, שעד שאדם הוא צדיק תמים, אנחנו נטפלים ל"בדורותיו". השנה, פתאום הדברים האלו פגשו בי קצת אחרת, כשהרהרתי בשאלה - האם היום היינו רוצים ומצפים מאברהם (או ממשיך דרכו) להתפלל עבור הסדום המודרני - אנשי חמאס / עזה? האם אנחנו ממשיכים לראות בו דגם כשרשעים ממש עומדים מול העיניים שלנו. האם נרצה להציל את כל הרשעים הללו בשביל מעט צדיקים שבתוכם? [שיתפתי את המחשבה הזאת בשולחן שבת לפני שבוע-שבועיים אז אמיתי (בן רגע לעשר) אמר: "אמא, את יכולה להעביר על זה שיעור!"...] בהמשך הרהרתי בעוד דברים ישנים שהעליתי מהאוב כדי להעביר לבלוג - בנוגע למאפיינים המיוחדים של העונשים הקולקטיביים בפרקים הראשונים של בראשית. יש לנו בעצם את המבול, מגדל בבל וסדום. השוויתי בין החטאים שבסיפורים הללו, כשלא ברור מה עונשו של יחיד שהיה עושה את אותם הדברים. אם אנשי דור המבול ניצלו נשים ו"לקחו להם מכל אשר בחרו" ובחרו בדרך של...

  אני זוכרת את החויה כשהבכורה שלנו התחתנה, שפתאום הרגשתי איך ההורות שלי עומדת במבחן. לא בגלל שעברנו לשלב חדש, ולא בגלל שבתנו יצאה מהבית, אלא דווקא בגלל המפגש עם ההורים של החתן שלי. פתאום ראיתי סוג אחר של הורות, וקשר אחר בין הורים לילדים, שגרמו לי לבחון לי את עצמי, איזה סוג אמא אני, ומה טיב הקשר עם הבת שלי, ולמה אצלי... חברה שסיפרתי לה, אמרה לי, שאכן זו חוויה מוכרת של 'להכניס מראה לתוך הבית'. המפגש עם אחר, ששונה ממנו וקרוב אלינו בו זמנים, גורם לנו לבחינה עצמית, מתוך אותה השוואה. הבחינה העצמית קורית הרבה גם ביום-יום דרך אנשים אחרים במשפחה שנוהגים אחרת מאיתנו ומערערים על סדרי העדיפויות שלנו. וזה קורה לנו במיוחד כשמישהו חדש נכנס לתוך המעגל שלנו, ומערער על המוסכמות. וכמו במקרים רבים של בחינה עצמית, לפעמים אנחנו נרצה להשתפר ולפעמים אנחנו נהדוף את הגורם הזר שגורם לנו להרגיש רע עם עצמנו. השנה, אני מבינה מחדש את דברי סדום ללוט: "האחד בא לגור וישפוט שפוט?!". רש"י הבין שבאמת באותו יום מינו את לוט כשופט עליהם. פרשנים אחרים מבינים את ההאשמה של לוט שהוא רוצה להיות שופט ...

  יש לי תחושה כזאת שיש דתיים של אברהם אבינו בעקידה ודתיים של אברהם אבינו במשא ומתן על סדום. דתיים של אברהם אבינו בעקדה עומדים בהכנעה מול הקב"ה, מול ההלכה, מול המסורת, ועושים את המוטל עליהם בלי לפקפק. גם אם הם מפקפקים, הם משתיקים את הקולות הללו כקולות של שטן שמנסים להסיט אותם מ"דרך ה'". דתיים של אברהם אבינו במשא ומתן על סדום עומדים מול בוראם, מול דברי חז"ל, מול המוכר והידוע ושואלים "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!". הם באים עם עולם ערכי ומחשבתי מסוים, עם מושגים של "צדקה ומשפט" שאותם קלטו ועיצבו, ומתוך העמדה הזו הם שואלים על המסר הא-להי. ואמנם, לא תמיד הם זוכרים להדגיש את "ואנכי עפר ואפר" בדבריהם, אבל הם כן מרגישים לא פעם   שהם שומעים את אותו קול א-להי שעונה לטענותיהם ואף מסכים עמם. והדתיים הללו של אברהם אבינו במשא ומתן על סדום מאיימים ממש על הדתיים של אברהם אבינו של העקדה. מי אתם ומי שמכם? ואיפה ההכנעה שלכם? והשאלות שלכם מערערות אותנו ופוגעות לנו ביראת השמים! ולמה אתם קוראים תיגר על כל מה שאנחנו יודעים ומאמינים? ואיך הפכתם את התמימו...

  רבים מאיתנו מסתובבים בעולם בשנה האחרונה עם השאלה: "מה אתה רוצה ממני?" "מה אתה רוצה מאיתנו?". לא תמיד אנחנו אכן יודעים לגמרי מה ה' רוצה מאיתנו, ולאן מוליכים אותנו נסיונות חיינו. נדמה שגם חייו של אברהם אבינו הם מסע לא רק לארץ ישראל ולהר המוריה, אלא מסע רצוף נסיונות לבירור מה ה' רוצה ממנו. לעתים, מה שה' רוצה ממנו זה שימשיך בדיוק באותו כיוון שהוא כבר התחיל. אברהם ובני ביתו כבר היו בדרך "ללכת ארצה כנען", כשה' קרא אליו ללכת אל הארץ שיראה לו. במובן הזה, ה' העניק תוקף וערך למסע שאברהם כבר התחיל בעצמו. כשה' פונה לאברהם לדון עמו בגורל סדום, זה בגלל שה' כבר מכיר אותו כמי שמלמד את בניו ואת בני ביתו ללכת בדרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. דווקא הראייה של אברהם כבוחר בדרך של צדקה ומשפט מובילה את ה' להתייעץ איתו בענייני צדקה ומשפט. אבל נראה שבעניינים אחרים, אברהם גם נאלץ לשכלל את ההבנה שלו בעבודת ה'. כשאברהם מגיע לארץ הוא עובר ממקום למקום ובונה מזבחות. באופן מפתיע הוא לא מקריב שם קרבנות, אלא שוב ושוב נאמר לנו "ויקרא בשם ה'...

  רבים רגילים להנגיד בין העמידה הנחרצת של אברהם מול הקב"ה כדי להגן על אנשי סדום לעומת השתיקה שלו בסיפור של עקידת יצחק. בשנה האחרונה בבית הכנסת מי שאמר דבר תורה הסב את תשומת לבי, שזו בעצם לא הפעם הראשונה שאברהם אבינו נלחם עבור סדום. גם בפרשה הקודמת אברהם נלחם עבור סדום, לא רק בפיו אלא בגופו ממש. אולי אפשר לומר שאת יצחק אברהם קיבל במתנה. בסופו של דבר, הילדים שלנו הם משמיים, ובסיפור לידת יצחק הדברים ברורים יותר. ה' נתן וה' גם יקח ו- עם כל הקושי - יהי שם ה' מבורך. אבל עבור סדום אברהם נלחם. הוא לא ייסד את סדום, ובוודאי לא הסכים עם דרכה הרוחנית והמוסרית. אבל הוא נלחם עבורם, גם אם רק כחלק מהמלחמה שלו עבור לוט. כשנלחמים בפועל, באופן פיזי ממש, תוך סכנת נפשות ברורה ומיידית, עבור אחרים, אי אפשר שלא להרגיש כלפיהם רגש חיובי כלשהו. ההשקעה הפיזית הופכת להשקעה רגשית. זה נכון במערכות יחסים ברמה המשפחתית והחברית, אבל גם נכון במערכות יחסים בין אנשים שונים ממש. אברם נלחם עבור סדום עוד לפני שה' נתן לו את התפקיד של "אב המון הגוים", ואפשר שהדאגה הזו ללוט אחיו ולאנשי סדום תר...

  פעם שאלתי את אמא שלי אם לא הפריע לה לשנות את שם המשפחה שלה כשהתחתנה, והיא ענתה לי שזה לא כזה משנה לה אם היא קרויה על שם גבר אחד או גבר אחר (אבא או בעל). איך זה מתקשר לברית מילה? הברית של אדם מישראל נעשה על ידי האב לבנו. הראשונים מתלבטים האם זו בעצם ברית של אב שבאה לידי ביטוי בגופו של הבן (ועל הקשר בין ברית המילה לקורבן, בהזדמנות אחרת), או ברית של הבן, שהאב הוא שליחו. בין כך ובין כך, הברית עוברת דרך המשפחה. בין אב לבן. ואיפה הברית של האישה? במוכנות לברית המילה של בנה?    של בעלה?   חז"ל רואים בבעילת הנישואין כריתת ברית. אפשר לומר שיש בכך כריתת ברית רק בין אישה לבעלה. ואפשר שיש בכך הברית המקבילה של האישה, רק שבעוד בן כורת ברית דרך האב, האישה כורתת דרך בעלה. או במילים אחרות, הברית של הבן עוברת דרך המשפחה שממנה בא, והברית של האישה דרך המשפחה אליה היא בוחרת ללכת. כשהיינו קטנים היתה תכנית טלויזיה "קשר משפחתי" ששיר הנושא שלו התחיל במילים "לא בחרתי לבוא לעולם, לא בחרתי בשמי הפרטי, לא בחרתי, ממש כמו כולם, באבי, אמי ובמשפחתי". אז אמנם משפחת מוצא לא בוחרים, בית ...

  הפונדקאית הראשונה בתנ"ך היא למעשה הגר, והיא ממחישה את חלק מבעיות הפונדקאות. הבעיה הראשונה - פונדקאות היא למעשה סוג של עבדות. אמנם באופן רשמי התורה מתנגדת רק לעבדות של יהודים ("כי לי בני ישראל עבדים"), ולא יוצאת באופן מובהק נגד מוסד העבדות. וכך גם לאבות היו עבדים ושפחות. אבל הסיפור הזה (וגם סיפורי יעקב ושפחות נשותיו) ממחישים את הקשר שבין עבדות לבין פונדקאות. חז"ל הדגישו את העקרון המעשי שנובע מאיסור עבדות: "פועל יכול לחזור בו בחצי היום". ההגדרה של עבד זה שהוא חייב לעבוד. בד"כ עבד מקבל תשלום בתחילה, וזה מחייב אותו להמשיך ולעבוד. זאת בניגוד לפועל שמקבל את שכרו לבסוף, ולכן באופן עקרוני, יש לו בחירה בכל רגע האם להמשיך ולעבוד או לא. במובן הזה, פונדקאות דומה יותר לעבדות. זהו הסכם שאי אפשר לצאת ממנו. זוהי התחייבות שאי אפשר להגיד באמצע "לא רוצה". אבל למעשה, כאן הבעיה השניה - זה בדיוק מה שהגר אמרה: "לא רוצה". כאשר "ותקל גבירתה בעיניה", היא למעשה אמרה שהיא לא מסכימה למערכת היחסים הזו. דווקא ההריון שלה נתפס כמה שמוציא אותה מהיותה שפ...

  חז"ל קשרו בין סיפור מלחמת דוד בעמלק (שמ"א ל') לבין מלחמת אברם בארבעת המלכים (בראשית י"ד), בנוגע לדיני חלוקת שלל. הם הבינו שדוד למד מסיפורנו (כמו גם מסיפור מלחמת מדין) שיש לתת מהשלל גם למי שלא לחם בפועל - בסיפורנו "ענר אשכול וממרא המה יקחו חלקם" ובסיפור של דוד "כי כחלק הירד במלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלוקו". נחלקו הפרשנים, הן בפרשתנו והן בסיפור מלחמת דוד בעמלק מה היה התפקיד של אלו שמקבלים את אותו החלק מהשלל, האם מדובר על תומכי לחימה, ששמרו על החפצים או על פתחי מילוט אפשריים (או אלו שנשארו כדי להתפלל), או שמא מדובר על העורף ממש - שלא עשו כלום חוץ משמירת מחנה הקבע (במקרה של אברם) או היו שותפים בגורל (בסיפור דוד). אני סבורה שהקשר בין הסיפורים הוא אחר. לוחמי דוד החוזרים מן הקרב קובעים: "יען אשר לא הלכו עמי לא נתן להם מהשלל אשר הצלנו כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו". למרות שאפשר לומר שיש הגיון שרק הלוחמים יקבלו מהשלל, הכתוב מתאר אנשים אלו כ"כל איש רע ובליעל". נדמה שהכתוב בא לקשור את האנשים הללו לאנשים רעים אחרים - אנש...

  מילדותנו למדנו שבתנ"ך מתקיימת מה שמכונה "הסיבתיות הכפולה". גם אם יש הסברים ארציים למהלך ההיסטוריה, מאחרי ההסבריים הארציים יש מהלך א-להי ומערכת של סיבה ותוצאה שקשורים יותר לעולם הרוח מאשר לעולם החומר והפסיכולוגיה. כך ברמה הארצית ממלכת ישראל ויהודה התפצלו לשניים בגלל הטעויות הפוליטיות של רחבעם בנו של שלמה, אבל כולנו גם יודעים שזה היה עונש ותוצאה להתנהלות הרוחנית של המלך שלמה, ריבוי הנשים וההשפעה של הנשים הנכריות על הממלכה. לא תמיד אנחנו חושבים על כך, אבל התורה מלמדת שפעמים רבות לא מדובר על סיבתיות כפולה, אלא על "סיבתיות משולשת". כך אנחנו מגלים שיוסף ידע לזהות את הסיבתיות הכפולה של מכירתו למצרים – ברובד הארצי והאנושי, הוא נמכר לעבד כי אחיו שנאו אותו ורצו להתנקם בו או להתנקות מנוכחותו. אבל ברובד הא-להי, כפי שהוא גילה בחלומותיו, ה' שלח אותו למצרים כדי שיוכל לכלכל את אחיו בימי הרעה. אבל יוסף לא ידע את מה שאנחנו יודעים כשאנחנו קוראים את פרשת לך-לך, שגם הירידה למצרים כדי לכלכל את אחיו היתה חלק מתכנית-על גדולה יותר, חיובית פחות בטווח היותר קצר, וחיובית יותר בטוו...

  שלשה דגמים של אבות יש לנו: העולה החדש, הצבר והגולה החוזר. אברהם אבינו הוא העולה החדש. ארצו ומולדתו הם בחרן (או אור כשדים), והוא מתבקש לעזוב אותם כדי ללכת אל ארץ חדשה. הציווי שלו הוא הציווי של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". התנועה שלו היא תנועה של התנתקות מהשורשים ובניית חיים חדשים במקום אחר. יצחק הוא הצבר – 'כאן ביתו, פה הוא נולד'. הוא סמל האחיזה בארץ, השמירה על הירושה, המשכיות הדור הקודם (שחזור הבארות, לדוגמה), לצד התפתחות לכיוונים שאביו העולה לא עשה, כגון עבודת האדמה. הציווי אליו הוא: "שכן בארץ אשר אמר אליך", כשמתברר שהציווי הוא "גור בארץ הזאת". יעקב הוא הגולה החוזר. ארץ ישראל היא הארץ שלו, היא מוגדרת כארצו וכמולדתו, כמקום שאליו אפשר להתגעגע. רק אצלו יכולה להתחדש תנועת השיבה הביתה. הציווי אליו הוא: "שוב אל ארץ אבותיו ולמולדתך". דגמי האבות השונים נותנים לאנשים שונים מעם ישראל את הדגם שאליו יכולים או נדרשים להתחבר. אתה עולה חדש? לך לך בדרכו של אברהם אבינו. נולדת כאן, אתה מרגיש בבית? גור בארץ הזאת, כאביך יצחק...

  שמתם לב שבהתחלה אברהם אבינו לא הקריב קרבנות? אברם בונה מזבחות אבל משום מה הוא לא מקריב בהם קרבנות, אלא קורא בשם ה'. הפעם הראשונה בהסטוריה של אברהם שהוא מקריב קרבן זה על הר המוריה אחרי שה' מוותר על בנו כקרבן. הרעיון של הקרבת קרבן, ככל הנראה, היה זר לחשיבה של אברהם. רק לאחר שראה שה' מבקש שיקריב את בנו, וויתר על כך, הבין אברהם שלמעשה "חפץ ה' בעולות". אז מה חשב עד אז? נראה לי שאברהם הביא לעולם בשורה של שם ה'. בניגוד לשם שבני האדם רצו לעשות לעצמם באמצעים פיזיים של מגדל שראשו בשמים, ובניגוד לעולם האלילי שהיה צריך אמצעים פיזיים כדי לייצג את האלוהיות השונות, אברהם ניסה להציג לעולם משהו אחר - שם ללא ממשות פיזית. כשם שהא-ל שאברהם הציג לעולם הוא ללא ממשות פיזית, כך עבודת הא-ל היא ללא ממשות פיזית. נראה לי שאברהם הדגים את הרעיון הזה בצורה אירונית. הוא בנה מזבח, אבל קרא בשם ה'. א-ל מופשט לא צריך קרבנות גשמיים. כשם שהא-ל יוצר את העולם ונוכח בעולם ויוצר את העולם באמצעות דיבור "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים", "לך לך מארצך", כך עב...