פרשת מקץ - מנהיגים ותהליכים

 

בפרשות אלו אנו פוגשים ארבעה דגמים של מנהיגות - מנהיגותם של שמעון ולוי, של ראובן, של יהודה ושל יוסף.

שמעון ולוי יודעים מה נכון (לדעתם) ואיך משיגים זאת. כשהאידיאלים לעיניהם, הם לא בוחלים באמצעים - אם זה להרוג עיר שלמה שעשתה את אחותם כזונה, ואם זה - לפי חז"ל - לחשוב להרוג את יוסף בגלל שהוא מאיים עליהם (ברמה האישית או הדתית). לימים שמעון ימשיך "לא לראות בעיניים" ויגיע למחוזות שליליים, אבל לוי ילמד לרתום את הישירות והטוטאליות לכיוונים חיוביים.

ראובן יודע מה נכון, אבל הוא לא בדיוק יודע איך עושים את זה. הוא לא רוצה להרוג את יוסף, אבל הוא לא יגיד זאת ישירות, וינסה להשיג את זה בצורה עקיפה ובלי לחשוף את עצמו. הוא רוצה לקחת את בנימין, אבל הבטחת שני הבנים שלו במקום, לא פותרת את החששות של יעקב, ואולי אף מעצימה אותם. הוא גם לא פונה בזמן הנכון, אלא מיד כשהאחים חוזרים ממצרים, בלי שתהיה סיבה מיידית (למעט שביו של שמעון) לחזרה מהירה. ראובן יוכל להיות חלוץ שעובר לפני המלחמה בעתיד, אבל רק כשמישהו יגיד לו איפה ומתי להיות.

יהודה עובר תהליך. אמנם לכל אורך הדרך החוש המוסרי שלו חזק (יחסית) ולכן גם אם הוא מסכים שיוסף מהווה איום, הוא מעדיף לא להרוג אותו, וימצא - ויציע בקול - פתרון אחר. בהמשך הוא יודה בסיפור תמר בגלל החוש המוסרי הזה, וגם יבוא לאביו ויציע לו בדיוק את האחריות האישית הזאת, כדי שישלח איתו את בנימין. עם הזמן הוא מבין שהחוש המוסרי והאחריות שלו כאח גדול גוברים על שיקולים אחרים. האחריות הזאת תישאר איתו לדורות.

גם יוסף יצטרך לעבור תהליך. המנהיגות שלו עוברת דרך החזון שלו, וההבנה שהוא צריך לפעול כדי להגשים את החלומות. הוא יחפש אפיקים פרקטיים כדי לממש את מה שהוא מבין שה' הטיל עליו לעשות. אבל גם הוא יצטרך לעבור תהליך, ולהבין שהוא כלי ביד ה', שליח א-להים, ולא "אלהים" בעצמו.

הדגמים השונים של מנהיגות מלמדים אותנו גם על האופן הנכון לנהל את עצמנו וחיינו - לזהות את המטרות, אבל בלי לפגוע באנשים שלא לצורך בדרך. לפתור את הבעיות ביושרה ובלי להתחבא מאחריהם, אבל להישאר עם חוש מוסרי ועם אחריות. לקחת את החלומות ולנסות ליישם אותם, אבל בלי לשכוח שמעשינו משמעותיים, ואף משני עולם, אבל אנחנו עדיין בני אדם.