פרשן-Data

  כל שנה לקראת פסח מתחילות בדיחות על כך שאבק זה לא חמץ וילדים אינם קרבן פסח. ובאמת, בניגוד לעמים מסביב, התורה יצאה באופן נחרץ נגד קרבנות אדם. עם כל הקושי, הילדים (ובטח הוריהם שעובדים עוד יותר קשה) אינם קרבן. ובכל זאת, יש בתורה, ובכל הנוגע לקרבן הפסח במיוחד, רמיזות עדינות להקרבה הנדרשת מאיתנו, ולמרכיבים מסויימים של קרבן. ברית המילה שמטרימה את קרבן הפסח דורשת הקזת דמים. בספר ויקרא נגלה שבעל חיים צעיר צריך להיות שבעת ימים עם אמו ורק מהיום השמיני והלאה ירצה לקרבן לה'. באופן מקביל - גם אם שונה לחלוטין - ילד מישראל נימול ביום השמיני. קרבן הפסח הוקרב במסגרת משפחתית, בבית. הדם על המזוזות ועל המשקוף הופך את כל הבית למזבח, ורומז שלצד קרבן הפסח עצמו, בעצם הסימון, המשפחה שבפנים 'נכנסת למזבח' או 'עולה עליו' ומתקרבת לה'. למרות שבסיפור העקידה, המוכנות להקריב מעצמנו ובשרנו הועתקה להקרבת בהמה, היסוד הנפשי של קירבה והקרבה, מקבלת עיצוב מחודש ומעודן בתוך מסגרת היחסים עם עמנו וא-להינו. במחוייבות הדתית, החל מרגע הולדתנו כעם, שלובים זה בזה מרכיבים של הקרבה שמייצרת קירבה.

  פעם חשבתי שאני אמא טובה. אני עדיין חושבת שפעם הייתי אמא טובה... פעם התגאיתי בכל מיני דברים שעשיתי, במסגרת ההורות שלי, במסגרת הלימודים שלי, במסגרת הקהילתית שלי, המקצועית שלי ועוד. אני עדיין גאה באותם הדברים שעשיתי אז, אבל אני הרבה פעמים תוהה לעצמי, האם אותם חלקים בעבר שלי הם מה שמגדירים את מי שאני היום. במובן מסוים, למה לא? את כל הדברים הללו אני עשיתי והייתי. אבל במובן אחר, הם חלק מהעבר שלי. כמו שגם הכשלונות שלי, והפאדיחות שלי, והטעויות שלי הם חלק ממני, אבל אני מעדיפה לחשוב עליהם כחלק מהעבר שלי, ולתת להם פרופורציות קטנות יותר בהגדרת האני העצמי. [באחד הפודקאסטים של חיות כיס, התייחסו לנושא הכשלון. הם אמנם הציגו אמירות רווחות של אנשים שהכשלונות פיתחו אותם וקידמו אותם למי שהם היום, אבל דווקא בחיות כיס קידמו את הרעיון שכשלון הוא חלק מלחיות ולנסות לעשות דברים בחיים, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם כישלון היא בסופו של דבר להמשיך הלאה, כך שכבר לא נגדיר את הכשלון כ"אנחנו" אלא כחלק - אחד, חלקי – של מי שאנחנו בתוך רצף ארוך של דברים אחרים). למעשה, אני חושבת שהעבר שלנו הוא חלק מאיתנו, אבל...

  במשא ומתן הרשמי של משה ואהרן, בשם ה', מול פרעה, מופיעות שתי דרישות. הדרישה הראשונה היא "שלח את עמי ויחגו לי במדבר". בהמשך הדברים בקשה זו חוזרת כך: "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו". הדרישה השניה, עשויה להתפרש כאותה דרישה בדיוק או כדרישה רחבה בהרבה: "שלח את עמי ויעבדוני". נשים לב שמשה לעולם לא אומר שהם מתכננים לחזור. הוא לא מבקש לצאת לשלשה ימים, אלא מציין שהזביחה תהיה במרחק שלשת ימי הליכה: "דרך שלשת ימים". כמו כן, הבקשה הרחבה "ויעבדוני" רומזת שבני ישראל יחליפו את עבדות פרעה בעבדות או עבודה אחרת, עבודת ה'. גאולת מצרים, כמו בגאולת קרקעות לפי חלק הדעות, לא משחררת את העבדים או את הקרקעות, אלא רק מחליפה עליהם בעלות, לבעלות קרובה מתוך המשפחה. ההנחה שביקשו לצאת כדי לעבוד את ה' מסבירה מדוע לא אמרו שיחזרו. ועם זאת, הבקשה הרשמית הראשונה לא מתייחסת לעבדות או לעבודה, אלא דווקא לחגיגה: "ויחוגו לי במדבר". בתנ"ך נמצא את השורש חו"ג (שפירושו להקיף) בשני הקשרים שונים – בהקשר של המועדים, החגים, שחוזר...

  במהלך המשא ומתן של משה מול פרעה מתבררים ההבדלים ביניהם בכל הנוגע לעבודת ה'. בעוד פרעה ינסה להכפיף את המושגים שלו של עבודת הא-ל על עם העבדים שברשותו, משה יביא את בשורת עבודת ה' לעולם, שעומדת על אותם שלשה דברים – המקום, האנשים והקרבן. כאשר פרעה יקרא כנגד משה (שמות ח' כא): "לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ", משה עונה עניינית שזה לא רעיון טוב לזבוח את תועבת מצרים לעיניהם (אם כי בהמשך, זה בדיוק מה שיעשו עם קרבן הפסח), וקובע (פסוק כג): "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה’ אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ". ה' הוא שיבחר את המקום ולא פרעה (וגם לא עם ישראל). כאשר פרעה שואל (שמות י' ח): "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, מִי וָמִי הַהֹלְכִים?", מתוך תפיסה שרק גברים אמורים לעבוד את הא-ל (פסוק יא): "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים", משה מתעקש (פסוק ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִב...

  בילדותינו דיברו איתנו על ארבע לשונות של גאולה ('והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי', 'ולקחתי'), שהקבילו לארבע הכוסות בליל הסדר. כשגדלנו גילינו שבעצם יש כוס חמישית, שעד כה קראנו לה כוסו של אליהו הנביא, שמקבילה ללשון החמישית 'והבאתי'. עם השנים, יותר ויותר משפחות משלבות בסדר שלהם את דרשת הפסוק האחרון של 'ארמי אובד אבי' – 'ויביאנו אל המקום הזה' – שמקביל לאותה לשון חמישית שמופיעה בפרשתנו 'והבאתי אתכם אל הארץ...'. בפרשתנו, לאחר ארבעת הלשונות הראשונים של הגאולה, ולפני הפועל 'והבאתי', מופיעים עוד שני פעלים: "והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם". אמנם, 'וידעתם' הוא פועל שמתייחס לעם ישראל, וממילא אפשר שהוא לא חלק מלשונות הגאולה. אבל מה עם "והייתי לכם לא-להים"? האם זוהי לא אחת מהבטחות הגאולה? אפשרות אחת היא לראות בכך פעולה אחת יחד עם "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לא-להים". אך אפשר שהפעולה הזאת, שקודמת ל'והבאתי אתכם' היא חלק מהפעולה של שם ישראל, ומחוברת דווקא ל'ויד...

  הרבה אנשים מסתובבים בעולם, עם שאלה מאוד ראשונית ובסיסית: "ה'! מה אתה רוצה ממני?!". השאלה יכולה לעלות כתהיה פילוסופית עקב התבוננות בחיים, או כשאלה קיומית בעקבות אירועים קשים ומטלטלים. והמסר הא-להי, גם בהיותו גלוי, ובוודאי כשהוא נסתר, הוא מסר מורכב, ולא תמיד צפוי. רבים מדברים על האמיתות התיאולוגיות שמתגלות בסיפור יציאת מצרים – 'כי אני ה'', 'אין כה' א-להינו' ו'אני ה' בקרב הארץ'. ה' נמצא, הוא כל יכול והוא משגיח בעולם, ויודע להפלות בין אנשים. אך לצד העובדות הללו, נראה שסיפור המכות מנסה לומר גם דבר מה על מקומו של אדם בעולמו של הקב"ה. בפרשת בא אנו נגלה שה' יכול לגאול את ישראל, אבל ישראל צריכים גם להתאמץ כדי להיגאל. הם צריכים להיות שותפים. כדי שה' יפלה בין ישראל לבין המצרים, בני ישראל צריכים לבחור לסמן את עצמם. הגאולה הא-להית תלויה בבחירה האנושית. הדבר נכון לא רק לגבי ישראל. הוא נכון גם לגבי המצרים. הם צריכים להכיר בה' ולדעת אותו ומתוך כך לשחרר את בני ישראל. אבל משה מלמד אותם, שהם גם יכולים להגן על עצמם. במכת הברד ע...

  כולנו יודעים שאנשים בסיטואציות שונות מתנהגים בצורה שונה. לפעמים כשמדברים עם מישהו עם מבטא, גם המבטא שלנו מתחדד. לפעמים בין חברים מסוימים ההומור פונה לכיוון שפחות בא לידי ביטוי בהקשרים אחרים. אות המטה של משה ואהרן הוא אות שבמרכזו השינוי. לפני פרעה מטה אהרן הופך לתנין ואוכל את מטות החרטומים. לפני העם, מטה משה הופך לנחש, ולאחר מכן חוזר חזרה להיות מטה. לכל אחת מן האותות הללו מסר אחר. כשמטה אהרן הופך לתנין, הוא רומז לפרעה שמטה - מטה הרועים או מטה ההליכה התמים למראה - מסוגל להפוך בבית פרעה לתנין גדול ומאיים. בבית הממלכה שאחד מאליליה היה תנין היאור, ושהמלך שלה פרעה מתואר בפי יחזקאל הנביא   כמי שאומר: "לי יאורי ואני עשיתיני", הפיכת המטה לתנין רומזת לכח של א-להי אהרן ומשה, שהוא לא רק שקול לכוחו של פרעה אלא עולה עליו. התנין של משה ואהרן יביס את התנינים של החרטומים. השינוי מלמד שלמרות המצב שנראה כעת לעין, עם העבדים והרועים יצליחו להתמודד עם המעצמה הגדולה. אבל נראה שכשמשה מראה את האות לישראל, חלק גדול מעוצמת האות זה לא החיה המכישה והכואבת אליה נהפך המטה, אלא העובדה שהמטה יכול לחזור...

  אנו רגילים לחלק את המכות לצמדים של שלש-שלש. במכה הראשונה משה מזהיר את פרעה לבד ("על היאור"), בשניה מזהיר סתם ("בא אל פרעה"), ובשלישית לא מזהיר. עם זאת, במכת הברד, משה משכים ומתיצב לפני פרעה, אך נראה שהוא לא פונה אליו ביחידות, אלא גם עבדיו נמצאים במעמד. במכה הזאת, משה מתחיל להעניק כח לעבדי פרעה. הוא נותן בידם מפתח - הברד יכה בשדה, אבל מי שיכניס את בעה"ח ואת העבדים הביתה יציל אותם. בכך הוא מלמד על היכולת של האדם הפשוט לשלוט בגורלו. פרעה אולי גורם לכך שהמכות יגיעו, אבל לעבדים יש כח לשלוט במצבם. בהמשך לכך נראה במכה הבאה את העבדים כגורם אקטיבי שמנסה לשכנע את פרעה לשלח את בני ישראל. ובמכת הבכורות, לא רק פרעה יעמוד כדי לשלח את בני ישראל. הוא יצטרף לעבדיו ולעמו. ניתן לראות שהדרך לשכנע את פרעה להוציא את ישראל ממצרים לא עוברת רק דרך המכות הכואבות, אלא גם דרך חיזוק האנשים שסביבו, וחינוכם שיש להם שליטה בחייהם ובמהלך העניינים. ככל שהם יקחו לידם יותר כח, כך פרעה יאבד מכוחו. ואמנם, בסוף גם הם יענשו על חלקם בשיעבוד מצרים, אבל הם יקבלו את הכח להחליט כיצד לפעול בעקבות הע...

  בעולמנו המורכב כששואלים אנשים מדוע הם רוצים – או לא – לעשות דבר זה או אחר, פעמים רבות התשובה בנויה מכמה רבדים. לעתים כמה טיעונים שונים יסתירו נקודה מהותית אחת, ולפעמים טיעון אחד יושב על כמה הסברים שונים. כשמשה רבינו מסרב לשליחות, הוא מביא מספר טיעונים מדוע לא לעשות זאת – 'מי אנכי כי אלך אל פרעה? וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?', מה יאמר אליהם כשישאלו לשמו של ה', הם לא יאמינו לי, אני כבד פה וכבד לשון, שלח נא ביד תשלח. הפרשנים מחפשים נקודה אחת (או שתיים) שעומדות בבסיס מכלול הטענות של משה. תובנה בסיסית אחת שעולה אצל חלק מהפרשנים היא שמשה עניו ולא מרגיש ראוי דיו למשימה. כך גם נביאים נוספים הרגישו קטנים מול כובד המשימה. לצד הרעיון הזה רש"י מוסיף הסבר נוסף. לדעתו, משה לא מאמין בעם. הוא לא מאמין שמגיע להם לצאת ממצרים. רש"י מבסס את חוסר האמון הזה של משה על רקע אירוע קודם שבו משה ניסה להציל איש עברי מאחיו,  ולא רק שלא היתה הכרת הטוב, היתה דחייה של היד המושטת של משה, ואף סיכון של משה בעקבות המעשה. כבר שם רש"י הסביר ש'אכן נודע הדבר' – מדוע "הגיע...

  לא מעט חושבים על הענווה של משה, תחושת הקטנות שלו כשהוא חושב על עמידה מול פרעה. ובכל זאת, מול מלך מלכי המלכים הוא התווכח, נשא ונתן, התנגד ונלחם ללא חת. גם גדעון, בעודו זועק "ואלפי הדל במנשה" מפגין כח רב מול ריבונו של עולם, כך שה' יאמר לו "לך בכחך זה והושעת את ישראל". ואמנם אנחנו רגילים לזה שאנשים מפחדים יותר מאנשים אחרים, מאשר מפני הקב"ה, אבל אולי זה רק בגלל שרובנו לא פגשנו את הקב"ה פנים אל פנים. ואולי ה' בחר דווקא את אלו שיסכימו לעמוד מולו ולהתווכח, שאומרים את האמת בפרצוף (פנים אל פנים) כי אלו אנשי האמת שיוכלו לעמוד מול כל גורם אחר. אלו האנשים שמרגישים בני בית מול הקב"ה. ה' רוצה ודורש ציות "ויעבדוני", אבל הוא גם רוצה דו-שיח, משא ומתן, קשר אמיתי של "בני".

  המפגש עם א-להים הוא מסובך. כשיעקב נפגש עם   "א-להים" הוא גם נאבק וגם מתברך. כשיהושע פוגש מלאך הוא לא יודע אם לנו הוא או לצרנו (וגם הפרשנים, אגב, נחלקו בעניין). וגם במפגש בפרשתנו לא לגמרי ברור את מי ה' מבקש להמית ולמה, ולמה בכלל ה' צריך להמית את משה או בנו, כשמשה ממש יוצא לשליחות בדבר ה'. ואולי איום המוות הוא רק הדרך להזכיר את ברית המילה, ולמעשה לכרות ברית חדשה בין ה' למשה ומשפחתו. ובכלל מעניין שה' / א-להים בא דווקא כשאדם יוצא לדרך חדשה. ונראה שהדברים קשורים זה לזה - ביציאה למסע אנחנו רוצים את ברכת ה', את החיזוק שלו, שיבוא איתנו יחד יד ביד. אבל ברכת ה' לא באה בקלות. אנחנו צריכים להיות ראויים לה. תמיד כשאנחנו באים להתברך ולהתחזק אנחנו גם נחשפים בחולשותינו ובפקפוקנו. ואנחנו צריכים להתחזק מעצמנו, ולעמוד ישרים וזקופים ונאמנים לדרך, לפני שה' יתן את ברכתו. היציאה למסע (ובמיוחד לכזה שיש בו מאבק ודרישות נגד צד אחר) דורשת חוסן, אמונה בצדקת הדרך ולבוא הכי שלמים שאפשר. ולפעמים דווקא המאבק הגדול יותר, וההתמודדות הגדולה ביותר, הם אלו שבאים לפני היציא...

  פעמים רבות חוויות החיים שלנו משפיעות על היכולת שלנו לעמוד באתגרים חדשים. פרשת השבוע מספרת לנו שכשה' פונה למשה וממנה אותה לשליחות, משה מתנגד: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". רבים דיברו על משמעות דבריו של משה - האם מדובר בענווה והפחתת הערך העצמי, או אולי בהערכת המצב והערכת הסיכונים. לצד זאת, אפשר גם להתייחס לחוויות שעומדות בבסיס הדברים. לשמע דבריו של משה, אפשר לשמוע הדהוד של חוויית עבר שבו הוא ניסה להציל אדם מישראל מעולו של הנוגש המצרים. כשמשה הגן על אחיו העברי מפני המצרי, הוא נתקל בשתי תגובות. התגובה הראשונה היתה "מי שמך לאיש שר ושפט עלינו". משה יכול בוודאי להרגיש שהרצון שלו לבוא, לעזור ולהציל נתקל בהתנגדות ובדחייה. השלב הבא הוא השלב שבו משה מבין "אכן נודע הדבר" והוא מרגיש את הסיכון הגדול שבעמידה מול פרעה, ונאלץ לברוח. גם רש"י מזהה בין הנסיון הראשון של מושיע להושיע את אחיו העבריים לבין הסירוב שלו לשליחות. על הפסוק "אכן נודע הדבר" אומר שרש"י שכעת משה הבין למה בני ישראל נמצאים בגלות "אבל רואה אני שה...

  בבריאת העולם, ה' הוא זה שמברך - הוא מעניק את פוטנציאל ההולדה לדגים, ולאחר מכן לבני האדם. לאברהם הוא הבטיח "ונברכו בך כל משפחות האדם" ובכך תלה את הברכה שבעולם באדם - אברהם. מי שיברך את אברהם יהיה ברוך בעצמו. לאורך הדורות נחלקו במשמעות המילה ברכה, האם מדובר בתפילה או באיחול או בהענקת דבר מה. נראה לי שפעמים רבות המשמעות היא משהו שאפשר לתת, ואפשר לתת רק משהו שיש בידינו. ה' העניק לאברהם את היכולת להמשיך הלאה את הברכה. בנוסף הוא בירך אותו שיקבל את ארץ ישראל, ו(שוב) את פוטנציאל ההולדה, דרך ברכת הזרע, כלומר העניק לו דברים קונקרטיים. כשיצחק יעביר הלאה את "ברכת אברהם" הוא יעניק את הארץ שקיבלו בברכה ואת ברכת הזרע. הוא יכול לתת אותם, בגלל שהם בידיו לתת. [ברכות אחרות שיתן יהיו איחולים ותפילות]. יעקב יבחר להעניק את הברכה הזאת לצאצאיו. לאפרים ומנשה הוא מעניק בדיוק את זה, שידגו לרוב (יתרבו, ברכת הזרע) בקרב הארץ (בתוך נחלה שהוא מעניק להם). וכך הוא ממשיך בברכות לשבטים, הוא נותן להם נחלות לפי הפוטנציאל הגלום בהם "איש כברכתו ברך אותם". לימים, עכסה תבקש מאביה ברכ...

  כמה השפעה יש לאדם על המציאות? כשיוסף מביא את בניו לאביו כדי לקבל ברכה, יוסף מניח שיש לתת ברכה גדולה יותר לבכור, אבל יעקב משכל את ידיו. לשאלה מדוע, הוא עונה שהוא מכיר בבכורה של האחד על פני השני: "ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואותם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים". בניגוד להבנה שהברכה היא שמביאה את השפע ומשפיעה על המציאות, יעקב מלמד אותנו שהוא מתאים את הברכה למציאות נתונה ולשפע נתון. גם בהמשך נגלה שיעקב מברך את בניו "איש כברכתו ברך אותו", כלומר שהוא ברך בהתאם לברכה. אז בשביל מה לברך? כשאדם מברך את ה' על כל הטוב, הוא מזהה את הטוב שה' עושה בעולמו, ואת התכונות של ה' שממנו הטוב הזה נובע - שהוא בורא את פרי האדמה או מוציא לחם מן הארץ, שכוחו וגבורתו מלא עולם או שהוא עושה מעשה בראשית. בדרך כלל, זה המיטב שאדם יכול להעניק לבוראו - ההכרה בברכת ה' בעולם. כשאדם מברך את חברו, לעתים הוא מאחל לו את הטוב שה' יכול לתת לו, ויש בכך מעין תפילה. ולעתים, כמו בפרשתנו, נראה שהברכה כוללת גם את היכולת לזהות את הכוחות ואת הפוטנציאל של האדם ו...

  יעקב עושה את כל ההכנות לקראת מותו, כולל סידורי הלוויה. קודם הוא משביע את יוסף: "אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים". מילות הקוד "חסד ואמת" מחזירות אותנו אחורה לעבד שמצליח לקיים את שליחותו וקובע: "ברוך ה' א-להי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעם אדוני", וממשיך ושואל את בית לבן: "ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני". מילים אלו נאמרות כאשר העבד בשליחות להביא אשה ליצחק חזרה לארץ ישראל. מילים אלו מחזירות אותנו גם ליעקב שקובע "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך", כאשר הוא זוכה בעצמו לחזור חזרה לארץ ישראל. והוא אומר אותם שוב כעת כשהוא משביע את יוסף להחזיר את עצמותיו לישראל אחרי מותו. זכות השיבה לארץ ישראל יש בה גם חסד וגם אמת, גם זכות גדולה להיות בארץ ישראל, מתנה. וגם אמת גדולה של הקשר שבין אדם לא-להיו שמתקיים במלואו רק בארץ הזאת. גם דברי יעקב בנדר "והיה ה' לי לא-להים" עשויות להתפרש כחלק מהבקשה של יעקב או כחלק מהתמורה - בכך שה' מוכן להיות הא-להים שלנו, ...

  בפרק מז, יעקב משביע את יוסף לקבור אותו בארץ ישראל, אבל בפרק נ, כל המשפחה מצטרפת, וגם "כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים". כש"בית יוסף ואחיו ואחיו ובית אביו" גם הולכים לקבור, אבל משאירים מאחור את "טפם, צאנם ובקרם" בארץ גושן, אפשר להבין מאיפה הרעיון להשאיר את המקנה והילדים מאחור הגיע לפרעה כשבני ישראל ביקשו לצאת לזבוח לה'. הפרט המעניין ביותר במסע הלוויה הוא בתחנה שלפני אחרונה - בני יעקב וכל הפמליה עוצרים בגרן האטד "אשר בעבר הירדן". ולאחר מכן: "וישאו אותו בניו ארצה כנען", כלומר שגורן האטד היה בעבר הירדן המזרחי. למה עלתה פמליית הקבורה לארץ ישראל דרך עבר הירדן המזרחי? הרי כל הפמליה של מצרים איתם, ואין חשש שיראו מלחמה וישובו מצרים? נראה שיעקב שולח את בניו לעשות את אותו מסלול שבני בניהם יעשו אחר כך בחזרה אחרי גלות מצרים. הן המסלול כעת, והן המסלול בעתיד, לא נובע רק ממקומם של פלשתים (אפשר תמיד להיכנס מצד דרום כמו שעשו המרגלים...), אלא מרצון להיכנס לארץ ישראל מכיוון מזרח לכיוון מערב. כשם שגירוש האדם מגן עדן וגירוש קין היו מזרח...

  כדתיה בעולם מודרני, גם אני חושבת רבות על היחס בין הערכים שאני סופגת לבין הערכים של התורה. אחד המקומות שבהם אני מרגישה אתגר הוא דווקא בתחום החינוך. אמנם יש הרבה חלקים בתורה בהם אני מזדהה עם המסר החינוכי, וגם עם המתודה החינוכית. עצם העובדה שהתורה נתונה שלבים-שלבים, ולא הכל נוחת על עם ישראל בבת אחת; העובדה שהתורה, לכל הפחות לפי איך שהיא "מציגה" את עצמה, מנהלת דו-שיח עם עם ישראל ו"פתוחה לשינויים" (פסח שני, בנות צלפחד ועוד); העקרון שיש אמת, ושצריך לכוון אליו; גם עם מושגים של שכר ועונש, בוודאי עם מושגים של 'תוצאות' של המעשים, אני מזדהה. ובכל זאת, יש עקרונות חינוכיים שמקובלים היום, שלפעמים נראה שהתורה פועלת אחרת מהם לגמרי. אחד מהם הוא הנושא של התוויית תוויות וקביעת תפקידים. אני חושבת שבעולם החינוכי היום, לצד ההבנה שהמיקום במשפחה, ובכלל ההקשר שלתוכו אדם נולד, מאוד משפיעים על איך שאנחנו נצא, ישנה הבנה נוספת שצריך להיזהר מהגדרת תפקידים - להגדיר את הילד החכם, או הילד השובב, או האחראי, או כל כותרת אחרת. זה מקבע אותו וממצב אותו ולא מאפשר לו להתפתח לכיוונים שונים, לטו...

  פעם שאלה אותי תלמידה האם א-להים מבחינתי הוא הא-ל של הפילוסופים? עניתי לה שברמה המחשבתית יתכן שה' הוא טרנצנדנטי ובלתי ניתן להשגה כמו שסבורים הפילוסופיים, אבל ברמה המעשית אני סבורה שה' בחר להתגלות לעם ישראל ולייצר איתם קשר. איך הדברים מתחברים ביחד? נשגב מבינתי, אבל זה בסדר, לא-להים פתרונים. כחלק מהשאלה בדבר הקשר בין ה' לעולם, ועוד קודם כחלק מהוכחת קיומו של א-להים, מוכר משל מלך הודו של ריה"ל בספר הכוזרי. לפי ה'חבר' בספר, אדם יאמין בקיומו של מלך הודו בזכות המתנות שמגיעות ממנו ומעידות על קיומו. כמו בכל דבר ביהדות (ובכלל), גם השאלה האם המשל הזה משכנע נתון במחלוקת (כמו גם טיב הא-להים שמשתקף במשל). בפרשתנו מופיעה דוגמה דומה, כאשר יעקב לא מאמין שיוסף חי עד שהוא לא רואה את העגלות עמוסות כל טוב. העגלות של יוסף, הן הן המתנות של מלך הודו, שמשכנעות את האדם המפקפק בקיומה של מציאות שעד כה התקשה לדמיין את קיומה. כמו במשל מלך הודו, העגלות מבשרות לא רק את קיומו של יוסף, אלא גם את הבחירה של יוסף להושיט יד וליצור קשר עם אביו. האם העובדה שמלך הודו / יוסף השליט על מצרים שולח ...

  כשיעקב בדרכו מצרימה, הוא עוצר בבאר שבע וזובח לא-להי אביו יצחק. שם ה' נגלה אליו וקובע: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם". ממה חושש יעקב? למה ה' צריך להרגיע אותו? לפי חלק מהפרשנים, יעקב מבין שכשהוא יורד מצרימה, גם אם לטובת הרווחה המיידית, הוא מתקדם לקראת השלב הבא בתכנית הא-להית שנתגלתה לאברהם, שכוללת "ועבדום ועינו אותם". לכן ה' מבטיח לו "כי לגוי גדול אשימך", או במילים אחרות - הרעה לא תגיע בימיך. התכנית הא-להית תצא אל הפועל, אבל אתה לא תצטרך לשלם את המחיר. פרשנים אחרים מתרכזים בפעולה של יעקב לפני דבר ה', הזביחה לא-להי אביו יצחק. יעקב זוכר שדווקא ליצחק נאמר לא לרדת למצרים בעת רעב, וממילא סביר שהוא חושש שהוא יורד מהארץ ללא סיבה מוצדקת. אם כן, ה' מודיע לו שאם לאברהם נאמר ללכת "אל הארץ אשר אראך" כדי ש: "ואעשך לגוי גדול", הפעם יעקב מתבקש לרדת למצרים "כי לגוי גדול אשימך". הפחד של יעקב, מחד, ודברי ההרגעה של ה', מאידך, ממחישים את הדילמה של לומדי תורה לאורך הדורות. מתי נכון להאחז בארץ בכל מחיר ולה...

  שנים רבות כשהייתי קוראת את הפרשה הזאת הייתי חושבת על הפער בין כהני ה' שנותרים ללא נחלה לכהני מצרים שנחלתם מובטחת, ושהם היחידים שלא הועברו מביתם ומנחלתם. הייתי חושבת על הפער שבין החומר (המצרי) לרוח (היהודית). אלא שעם הזמן, נדמה לי יותר ויותר שהעניין הפוך, הדמיון בין השנים רב על השוני. מדוע כהני מצרים יכלו לשמור על נחלתם? בגלל שלחם חוקם הובטח להם מאת פרעה. לא הנחלה עיקר כאן, אלא הלחם. גם לכהני ה' מובטח לחם תמיד בתמורה או כחלק משירות הקודש שלהם. פועל יוצא מזה שגם ערי הלויים וערי הכהונה נשמרים לעד ונגאלים לעולם. נראה לי שהשוואת ענייני הכהנים עוזרת לפקוח עיניים למשהו רחב יותר. לא רק הכהנים וחלקם מוזכר בפרק אלא גם הרעיון של מעשרות. לאחר שיוסף קונה את כל אדמות מצרים, הוא עושה איתם הסכם - הם למעשה יהיו אריסים. ארבעה חלקים להם וחלק חמישי לפרעה. למעשה, עשרים אחוז מהכנסותיהם הולכים לפרעה. למה? כי האדמות שייכות לפרעה. גם אצלנו הרעיון מאוד דומה - בצרוף מעשר ראשון יחד עם מעשר שני / עני, גם אנחנו נדרשים לתת כעשרים אחוזים מהגידולים הקרקעיים לקב"ה (או למי שהוא בוחר שיקבל במקומו). מ...

  אין כמו סיפורי יוסף כדי ללמדנו על קוצר הראות שלנו, ואפילו על קוצר הראות של מי שנחשב כרואה לרחוק. התורה מספרת לנו כיצד כלכל יוסף את כל ארץ מצרים, ועל הדרך גם השיג רווח גדול עבור פרעה (כל הכסף, הבהמות והאדמות במצרים). רש"י מסביר מדוע יוסף העביר את כל המצרים לערים, ומדוע התורה מספרת לנו זאת וקובע: "ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיע שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים". כלומר, לפי רש"י, החשיבה של יוסף לא היתה על הרווח לפרעה וניהול כלכלת הארץ, אלא נועדה לעזור לאחיו להתאקלם בארץ. אם אף אחד בארץ (למעט הכהנים) כבר לא גר בביתו המקורי, גם אחי יוסף יוכלו "לא להרגיש בבית" יחד עם כולם. לכאורה יוסף חושב כאן קדימה. הוא משקיע מאמצים לחשוב (וליישם) את הדרך הטובה ביותר לקיים את היעוד אליו נשלח: "כי למחיה שלחני א-להים לפניכם". יוסף כאן מנסה לעזור לה' להגשים את החלומות (כפי שעשה בעצם איסוף התבואה בשנים הטובות לצורך שנות הרעב). אלא שנראה שלמהלך הזה היו תוצאות נוספות. קשה להתחמק מהתחושה שההתנהלות של יוסף הולידה מרירות גד...