פרשן-Data

  בפרשות אלו אנו פוגשים ארבעה דגמים של מנהיגות - מנהיגותם של שמעון ולוי, של ראובן, של יהודה ושל יוסף. שמעון ולוי יודעים מה נכון (לדעתם) ואיך משיגים זאת. כשהאידיאלים לעיניהם, הם לא בוחלים באמצעים - אם זה להרוג עיר שלמה שעשתה את אחותם כזונה, ואם זה - לפי חז"ל - לחשוב להרוג את יוסף בגלל שהוא מאיים עליהם (ברמה האישית או הדתית). לימים שמעון ימשיך "לא לראות בעיניים" ויגיע למחוזות שליליים, אבל לוי ילמד לרתום את הישירות והטוטאליות לכיוונים חיוביים. ראובן יודע מה נכון, אבל הוא לא בדיוק יודע איך עושים את זה. הוא לא רוצה להרוג את יוסף, אבל הוא לא יגיד זאת ישירות, וינסה להשיג את זה בצורה עקיפה ובלי לחשוף את עצמו. הוא רוצה לקחת את בנימין, אבל הבטחת שני הבנים שלו במקום, לא פותרת את החששות של יעקב, ואולי אף מעצימה אותם. הוא גם לא פונה בזמן הנכון, אלא מיד כשהאחים חוזרים ממצרים, בלי שתהיה סיבה מיידית (למעט שביו של שמעון) לחזרה מהירה. ראובן יוכל להיות חלוץ שעובר לפני המלחמה בעתיד, אבל רק כשמישהו יגיד לו איפה ומתי להיות. יהודה עובר תהליך. אמנם לכל אורך הדרך החוש המוסרי שלו חזק (יחסית...

  תקופות חדשות מזמנות משקפיים נוספים שדרכם אפשר להסתכל על הסיפורים. שנה שעברה לראשונה שאלתי את עצמי מדוע יעקב לא מוכן לשלוח את בנימין כדי להוציא את שמעון מהשבי. מה עם הערך החשוב של פדיון שבויים, או סתם אהבת אב לבנו? מדברי הפרשנים עולים פירושים שונים. יש שהציעו שיעקב "מבכר את בן האהובה" (שד"ל). ומכיוון שהוא לא מוכן לסכן את בנימין, הוא "משלים" עם איבוד שמעון, בתחילה עם הקביעה "יוסף איננו ושמעון איננו", ובהמשך כשהוא כבר לא רוצה או מסוגל לומר את שמו של שמעון "ישלח את אחיכם אחר". הבחירה שלא לסכן את בנימין מכילה בקרבה את הבחירה להתנתק רגשית משמעון. אחרים הציעו שיעקב מוותר על שמעון "בן השנואה" בשל מעשיו של שמעון בסיפור שכם (רמב"ן). אפשר להציע שיעקב לא היה בטוח ששמעון לא עורר את זעמו של השליט המצרי באמצעות חוצפה או כעס שאינו במקום, ולא היה מוכן לסכן בן חף מפשע, עבור מי שעשוי להיות אשם במצבו. חוסר היכולת של יעקב לומר את שמו של שמעון עשוי להיות ביטוי של ניתוק רגשי שלא הגיע מעצם השבי, אלא קדם לו. אחרים הציעו שיעקב כבר האמין ששמעון ...

  פעם שאלה אותי תלמידה למה התורה לא כתובה באופן ברור יותר. אם התורה רצתה שנדע פרט מסוים, מדוע הוא עולה רק במדרשים או בפרשנות. באמת, לומדים ולומדות רבים מתוסכלים מן העובדה שקשה לדעת באופן חד משמעי את כוונת התורה, ונדרשות השלמות רבות להבנתה. ואפשר להשלים את ההבנה בצורות שונות ואף סותרות. רמב"ן על פרשתנו נותן הצצה לתשובה אפשרית. כשיוסף מחפש את אחיו הוא מוצא איש שאומר לו "נסעו מזה. כי שמעתי אומרים נלכה דותינה". רש"י הבין בעקבות חז"ל שהם 'הסיעו עצמם' מן האחווה, ושהם מחפשים להתנכל לו. רמב"ן קובע שלא יתכן שהאיש, שחכמים הבינו שהוא מלאך, אומר את הדברים ממש, אלא שיש כאן טקסט שיכול להתפרש לשני כיוונים: "כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת, ואמר לשון משמש לשני פנים, ושניהם אמת, והוא לא הבין הנסתר בו, והלך אחר הנגלה ממנו". אפשר לומר שהרמב"ן מצביע שיש טקסט ויש סאב-טקסט, או שהטקסט עצמו מכיל אפשרויות שונות. לדברי המלאך יש פירושים שונים שכולם אמת. למעשה, גם החלומות של יוסף המופיעים בפרשתנו סובלים פירושים שונים ודרכים שונות להתגשם במציאות. ואפשר א...

  רש"י בתחילת הפרשה הקודמת קבע "ביקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף". יעקב אבינו, זה עתה סיים להתמודד מול כמה וכמה גורמים. הוא התמודד מול לבן ויצא בכך בשלום, הוא הצליח לצאת מן הגלות, וגם עבר בשלום את המפגש עם אחיו עם עשיו. אפילו כשחשש מול אנשי שכם ושאר יושבי הארץ, בא ה' והפילו את חיתתו על העמים שמסביב. כעת, לאחר שנאבק מול הגלות, ומול המלאך, מול בן הדוד ומול האח, יעקב אבינו מוכן לישב בשלווה. אז מהו אותו רוגזו של יוסף? נראה שפעמים רבות אנחנו רואים את המשימות שלנו "בחוץ", מול גורמים חיצוניים. יעקב החל את חייו במאבק ברחם מול אחיו התאום, שמדבר ה' בבטן כבר מוגדר כ"אחר", והוא סוגר מעגל כאשר הוא מצליח ליישב מולו את ההדורים, לפחות באופן חלקי וזמני. בסגירת מעגל זה יעקב עשוי להבין שאפשר לנוח. אבל מתברר שלא. למעשה, עוד לפני "רוגזו של יוסף" הגיע סיפורה של דינה, שהתנתקה ממשפחתה ונלקחה לגלות אישית משל עצמה. וכעת המשפחה מתמודדות מול רוגזו של יוסף, מול ההתנתקות שלו מן המשפחה והגלות שלו. יעקב סבור שאם הוא סיים את ההתמודדות מול הקשיים...

  בתנ"ך יש לא מעט חולמי חלומות סמליים (בניגוד לחלומות נבואיים שבהם ה' פשוט מתגלה ומדבר): יוסף, שר האופים ושר המשקים, פרעה, נבוכדנצר ודניאל. בעולם העתיק יש עוד תיאורים של חלומות מהסוג הזה (כמו בעלילות גלגמש וכו'). המאפיין המעניין של החלומות הללו, במיוחד בתנ"ך, הוא ההופעה בזוגות. ליוסף חלום כפול, לפרעה חלום כפול, שר האופים ושר המשקים חולקים ביניהם חלום כפול (אותו רעיון, באותו לילה, אצל שני אנשים שונים), וכן נבוכדנצר ודניאל. מה פשר החלום הכפול? לכאורה יוסף יענה על כך בעוד כמה פרקים: "כי נכון הדבר מעם הא-להים וממהר הא-להים לעשותו". כך גם במזרח הקדום הכפילות העידה על אמיתות החלום. אבל איך יוסף לומד מהחלום הכפול על המהירות, הרי החלומות שלו לא מיהרו להתגשם? אולי זה בגלל שלפרעה הם התגלו באותו לילה, בעוד שהחלומות של יוסף נפרדים. ואולי יש הסבר אחר. אם נסתכל בשאר התנ"ך, נראה שלא רק חלומות באים בכפולות. גם מעשים סמליים (מקל שקד וסיר נפוח, שני דודאי תאנים - שני אלו אצל ירמיהו) וגם נסים (המטה שהופך לנחש והיד המצורעת אצל משה, הגיזה הרטובה והגיזה היבשה אצל גדעון)...

  ניתן לראות ביוסף את ממשיכו של אברהם אבינו. אברהם אבינו מיקד את עבודת ה' בשני תחומים מרכזיים - קריאה בשם ה', ו"לעשות צדקה ומשפט". לכן בכל מקום הוא בונה מזבח וקורא בשם ה', ולכן הוא משוכנע שאם אין יראת א-להים במקום הזה אז "והרגוני על דבר אשתי". החיים של יצחק ויעקב מלאים מאבקים, וברור שלכל אורך הדרך הם מקיימים את דבר ה' והוא מלווה אותם. אבל את השילוב בין נשיאת שם שמים לבין הדגשה יתירה על צדקה ומשפט, ניתן למצוא שוב בעיקר אצל יוסף. בכל מקום אליו יוסף פונה הוא מדגיש שה' הוא שנותן לו את ההצלחה: "וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" וכן בבית הסוהר. אפשר להניח שיוסף הוא שהאיר את עיניו של פוטיפר ושל שר בית הסוהר לכך שההצלחה שלו מאת ה', כמו שהוא מדגיש בדבריו לשר האופים ושר המשקים. יוסף מסרב לחטוא עם אשת פוטיפר, ובכך עומד באמות הצדק והמשפט, כשהוא מדגיש את ההיבט המוסרי בסירוב שלו: "ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו". באותו זמן הוא קושר זאת ליראת הא-להים שלו: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטא...

רבים רואים ביעקב דמות מתרפסת. הוא מתחמק מעימות עם לבן, ונותן לבנים שלו להתמודד מול שכם. גם מול עשיו, עמו הוא נפגש בפועל הוא מתרפס, מנסה להתפייס ולא עומד על שלו. אבל אפשר לראות את הדברים הללו גם אחרת. בעניין ההתמודדות מול שכם, כתבתי בהזדמנות אחרת. אפשר להאמין בפעולת ההצלה (ואולי אפילו הענישה) בלי לחשוב שהגיע העת לכבוש ערים ולקחת שלל. בשאלת העימות הישיר, נראה שיעקב צריך ללמוד, והמפגש עם המלאך הוא חלק מהלימוד הזה. אבל ביחס לאופי המפגש מול האחר, נראה שאפשר ללמוד מיעקב דבר חשוב מאוד. כשיעקב עומד בסופו של יום מול לבן, הוא יודע לומר "הייתי בסדר". יעקב בוחן את ההתנהלות שלו - גם ביחס להתנהלות של לבן, וגם בפני עצמו - ויודע לומר שהוא עשה מעל ומעבר. יעקב מסוגל לבחינה עצמית וגם לתחושה שהוא בסדר. אם כן, כאשר יעקב שולח מתנות לעשיו, משתחווה לפניו, ואף מעט מתנצל על כל מה שיש לו, אפשר שזה לא בגלל אופי מתרפס, אלא בגלל הבחינה העצמית שלו. ביחס ללבן, הוא יודע שהוא בסדר, אבל ביחס לעשיו הוא מסוגל להגיד שהוא לא היה לגמרי בסדר. הרצון של יעקב לפייס את עשיו לא נובע רק מפחד, אלא גם מחשבון נפש.  בימים אלו...

  אמיר גלבוע שורר: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". חוקרי שירה סוברים כי הוא מתייחס לדור שאחרי השואה שקם בבוקר, גילה שיש עוד יהודים בעולם, והתקבץ עמם יחד לעם המתחדש בארצו. אבל נראה שאין מי שחשו את המשפט העוצמתי הזה כמו אבות האומה, ובוודאי אברהם אבינו, שאולי נולד כאדם, אבל הובטח שיהפוך לעם ("ואעשך לגוי גדול"). גם לשרה הובטח שיצא ממנה עם או שניים ("והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו"), ואף על ישמעאל נאמר ש"לגוי גדול אשמינו". רבקה מתחילה את ההורות שלה מתוך מודעות לכך ש"שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו". היא מבינה כבר מהתחלה (מה שיהיה קשה לאברהם לקבל) שלא רק שהיא תהיה לעם, אלא שיצאו ממנה שניים. אפשר להתלבט מה חשב יצחק. האם ידע ששני לאומים שונים גלומים בבנים, או שחשב שיכולה להיות ביניהם שיתוף פעולה בתוך העם הנבנה. לו עצמו מעולם לא נאמר שיהיו ממנו לאומים שונים. מכל מקום, את יעקב הוא מברך "והיית לקהל עמים", וכבר מכיל בברכה שלו את האפשרות לעמים שונים שמייצרים קהל אחד. גם ה' פונה ליעקב (בפרשתנו) ומברך או ...

  מי שקורא על לקיחת השלל של בני יעקב לאחר המלחמה בשכם עשוי להרגיש טעם לפגם. לקיחת השלל רומזת לכך שהמניעים למלחמה בשכם לא היו טהורים בלבד - "הכזונה יעשה את אחותנו" - אלא גם למען מטרות רווח. במלחמה בעיר הנידחת והמלחמה בעמלק בימי שאול ובשושן בימי מרדכי ואסתר, הדרישה המוסרית של התורה היא "ובביזה לא שלחו את ידם", ואילו כאן "ויבזו את העיר". זוהי נקודה אחת שמאירה את מעשיהם של שמעון ולוי באור שלילי. אך ניתן להתייחס לדברים באופן מעט אחר. התורה מתירה לקחת שלל במלחמה הכיבוש בעמי כנען (וגם בעמים מסביב). התורה מבחינה בין מלחמת דת "טהורה" למלחמת כיבוש, שהיא גם מלחמת מצווה, שם התורה מתירה לצד השגת הקרקע, גם לקיחת רכוש. לאור דברים אלו, ניתן להציע שכאשר שמעון ולוי לוקחים מהשלל של שכם, הם לא עושים זאת מתאוות בצע, אלא מתוך הבנה שהם התחילו במלחמה הכיבוש של ארץ ישראל. מצויידים בהבטחת ה' לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת", ובהצדקה המוסרית שאנשי שכם איבדו את זכותם על הארץ, שמעון ולוי באים לכבוש ולנחול את אותה הארץ. אבל יעקב, רוח אחרת עמו. כשהוא מגיע לארץ...

  התורה מספרת לנו שבני ישראל נמנעים מאכילת גיד הנשה כזכר למאבק של יעקב עם ה"איש" במעבר יבוק. איש זה, שמכונה בדברי הושע מלאך, נאבק עם יעקב ואף פגע בכף יריכו. יש כאן תקדים מעניין של בני ישראל שנוהגים מנהג שהוא לזכר מעשה. בין אם נאמר שבני יעקב עצמם כבר נהגו במנהג זה, ובין אם מצווה זו נקבעה מאוחר יותר במעמד הר סיני, ברור שיש כאן חשיבות לסיפור המאבק עם המלאך, וגם לצליעתו של יעקב בעקבותיו. מה ה"מגיד" שהגיד הזה מנסה לספר? מאיזו נשיה אנחנו מנסים להימנע? בפרשנינו השונים ניתן לזהות כיוון שונים. כיוון אחד, מתייחס למאבק של יעקב עם המלאך כהכנה של יעקב לקראת המאבק עם עשו. חז"ל זיהו את המלאך עם שרו של עשו, עליו "מתאמן" יעקב ובאמצעותו הוא מוכיח את יכולתו – לעצמו ולאחרים - לשרות גם עם אנשים. שליחת המלאך להאבק עם יעקב דומה לשר צבא ה' שנגלה ליהושע לפני כיבוש יריחו כדי לומר "עתה באתי" ולחזקו לקראת הבאות. לפעמים חיזוק מגיע באמצעות כח עזר, ולפעמים חיזוק מגיע באמצעות התנסות בונה. אם מטרת הגעת המלאך לחזק את יעקב, מדוע יצא כשהוא צולע? ומדוע איננו אוכלים את ג...

  למה קשה לי עם המדרש על רחל והסימנים? כשבנותינו לומדות בבית הספר על רחל אמנו, מעבר לבכי שלה על הגלות, הן לומדות על ההקרבה שלה עבור אחותה. יש במדרש הזה הרבה עצמה, אך גם הרבה קושי. קושי ברמה המוסרית (האם כשאת מקריבה עבור אחותך, מותר לך לרמות את הבעל המיועד?), קושי ברמה המשפחתית (איזה סוג נישואין אלו אם הם מבוססים על הקרבה שהיא למעשה יצירת שקר?) וגם קושי ברמת הפשט. מה קשה בפשט? בפרק ל', כאשר רחל מבקשת מלאה את הדודאים, זו פונה אליה ואומרת: "המעט קחתך את אישי ולקחת את דודאי בני?". האם כך מדברת אישה שאחותה ויתרה לה בדיוק על האיש הזה?! (אולי הטרוניה היא שלאה חשבה שתקבל את יעקב לעצמה, והנה גם רחל לקחה אותו. ועדיין, האשמה בלקיחת האיש, אחרי הוויתור הגדול של רחל, נשמעת לי חוצפה ממש). אני חושבת שיש הרבה מה למדרש ללמדנו, ואני אף סבורה שחכמים לא היו מציגים בפנינו את המדרש אם לא היה מאחריו גם אלמנט של גמול ליעקב על הרמאות שלו, והבנה שלבן היה מרמה את יעקב בכל מקרה, והשאלה היא רק כמה לאה "תחטוף" מהסיפור. ובכל זאת, אפשר להציע גם הבנה אחרת לסיפור. אולי רחל ולאה, שתיהן, לא ה...

  מסיפור לבן ובנותיו אני רוצה לקחת פרט שולי, שעשוי לעזור להבין משהו על חז"ל. בשיחה שמנהל יעקב עם נשותיו לפני הבריחה הצפויה, הן תומכות בו ואומרות: "הלוא נכריות נחשבנו לו הלא מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו". רחל ולאה רואות את הניכור ההורי של לבן בכך ש: א. מכר אותן, ב. אכל את כספן. מה פירוש "אכל את כספן"? להבנתי, יש כאן הצצה למוסד המקראי של מוהר הבתולות. בעולם העתיק, גברים הציעו סכומים גבוהים לאבי הנערה כדי שיסכים להשיא אותה להם לאשה. סכום זה הוא סוג של "דמי רצינות" ומעיד על המחוייבות של הגבר לקשר ולדאגה לאשה זו. מה עשה האב עם הכסף? לדעתי, הניסוח של רחל ולאה מעיד שבד"כ הכסף חזר חזרה לזוג הצעיר. ומה לבן עשה איתו? לקח לעצמו והשאיר את יעקב ומשפחתו ללא פרוטה. אילו יעקב לא נשאר כדי "לעשות לביתו" (ובורח עם הרווחים בסוף), היה יוצא רק עם הנשים והילדים וללא אגורה. מילא, שיש במוהר הבתולות הזה, וההסכם של הגבר עם האב, משהו מתחושת המכירה "הלא מכרנו", אך כאשר מתברר שזה לבחון את רצינות הגבר, וכאשר הכסף חוזר חזרה לתוך המשפחה הצעירה, אפשר גם לראות ...

  אז איפה שער השמים? כל כך ברור להרבה מאיתנו שבית מקדש של מטה מכוון כנגד בית מקדש של מעלה. זה הרי מקום העקידה, ושם התגלה המלאך לדוד, ושם עתיד בית המקדש להיבנות. אז כשהתורה מדברת על "המקום אשר יבחר ה'" היא מדברת על המקום הזה. אבל יעקב אבינו אמר "וזה שער השמים" דווקא בבית אל! אז אפשר למצוא לזה "פתרונות". זה היה הר המוריה, רגלי הסולם בבית אל וראשו מעל ירושלים, או שהשפיץ של הסולם מעל ירושלים. ואפשר גם לומר שיש כמה שערים לשמים... אין ספק שזה מה שחשב ירבעם כששם את אחד העגלים שלו בבית אל. היה לו ברור שזהו מקום מקודש מקדמת דנא. העניין הוא שאם נסתכל לאורך התנ"ך כולו, יש לא מעט מקומות מקודשים - אברהם בונה מזבחות באלוני מורה, בבית אל ובחברון (ואשל בבאר שבע), אם כי רק על המזבח על הר המוריה הוא מקריב בפועל קרבן. גם אחרי הכניסה לארץ אנחנו מכירים מספר מקומות מקודשים, ובראשם שילה, שם עמד אהל/מקדש במשך שנים רבות מאוד. מי שחושב שיש רק שער אחד לשמים, ממילא יניח שמראש משכן/מקדש שילה היה זמני, ששאר המקומות הם רק מקומות פולחן, אך לא 'שער לשמים' וכו...

  איך הופכים אדם לעבד? מהרב שבתי רפפורט למדתי שההבדל בין עבד לבין סתם פועל הוא בשאלה מתי מקבלים את הכסף. פועל רגיל עובד, ובסוף מקבל את משכורתו. לעומת זאת, עבור עבד משלמים בהתחלה, ומעכשיו הוא חייב לעבוד על החשבון, מחוייבות שאף יוצרת בעלות של המשלם על העבד. ההבדל בין השנים הוא שפועל יכול לוותר על אותה משכורת מובטחת ולהפסיק לעבוד. אין משהו שמכריח אותו לעבוד, למעט הרצון שלו. לעומת זאת, המחויבות של עבד גדולה הרבה יותר, כי הוא חייב לעבוד עבור הכסף שכבר קיבל (או התקבל בגינו). זאת הסיבה שלפי ההלכה "פועל יכול לחזור בו בחצי היום", כדי שלא יהפוך להיות עבד. יש בכך כמובן הבדל בכל האופי של העבודה - בין עבודה שמונעת מרצון ומתקווה לבין עבודה שנובעת מהכרח ובלי אופק. [יש בכך גם מעגליות מסוימת, כי גם אם עבד יסיים את תקופת עבדותו, הוא ישאר עם כלום ביד ועשוי למכור את עצמו שוב כדי שיוכל להחזיק את הראש מעל המים]. התורה שהתנגדה לעבדות (בתוך עם ישראל), דאגה שעבד עברי גם ישוחרר בסוף תקופה מסויימת, וגם יקבל "מענק שחרור" בסוף. כך יהיה לו למה לצפות ולקראת מה לעבוד (מעין משכורת), וגם אפשרו...

  סיפור "יציאת" יעקב ובני משפחתו מחרן מטרימה את סיפור יציאת בני ישראל ממצרים. יעקב יוצא ברכוש גדול, אבל כזה שנועד לכך שלא ישלח ריקם. כך גם בני ישראל לא ישלחו ריקם, ויצאו עם כלי כסף וכלי זהב. גם אם בני ישראל שאלו שלא על מנת להחזיר, אפשר להבין מדוע המצרים, כמו לבן, עדיין עשויים לטעון שהכלים כלי והשמלות שמלותי. נשות יעקב יודעות שהרכוש הזה הוא רכוש מוצל, וגם בני ישראל ינצלו את מצרים, כלומר יצילו את רכושם מידי המצרים המנצלים. כשם שיציאת יעקב מטרימה את יציאת בני ישראל, כך יציאת בני ישראל ממצרים מטרימה את דרישת התורה לדורות. כשאדם ישעבד את ישראל חברו, הוא יצטרך לנהוג עמו - מלכתחילה, כפי שלבן והמצרים נהגו בעל כרחם ובדיעבד. האדם מישראל ידרש לשחרר את חברו מעבדות, ולהעניק לעבד המשתחרר ברכה, כדי שהעבד לא יצא ריקם (דברים ט"ו). תהיה כאן הבנה שהברכה שה' ברך את בית האדון (כמו גם, להבדיל, את בית לבן ואת ארץ מצרים) הגיעה בזכות העבד. אלא שבניגוד ללבן הארמי ולפרעה המצרי, האדם מישראל ידע להכיר טובה גם לעבדו ולברכו. הענקת הברכה לעבד, בעת שחרורו גם הופכת אותו מעבד, שעבד עבור הכסף ששולם...

  פעם לימדתי בשיעור פרק בתנ"ך וניסיתי להסיק ממנו מסקנות. תלמידה אחת אמרה לי: "אבל זה רק בגלל שהם משה ואהרן!". עניתי לה שבאופן כללי אני מהאנשים שמאמינים שלתנ"ך יש מה ללמד גם אותנו ויש לו רלוונטיות גם לחיים שלנו באופן אישי. השאלה עד כמה אנחנו יכולים ללמוד ולהסיק מהדמויות התנ"כיות באופן כללי הוא לא הנושא שלי כרגע, אלא דווקא הדמויות שאני סבורה שאנחנו ממש לא יכולים ללמוד מהן, והן האבות. למה אני מתכוונת? בקריאה ראשונית בסיפורי האבות (משהו שהוא נורא קשה לנו כי אנחנו שומעים אותם מגיל אפס, ועוד דרך תיווכים שונים), יש תחושה מאוד לא נוחה, ובמיוחד בכל הנוגע ליחסי אחים, ועל הדרך ליחסי אבות ובנים. הן בסיפור גירוש ישמעאל, דרך סיפור קניית הבכורה ו"גניבת" הברכה, שלא לדבר על סיפורי יוסף ואחיו. עוד היבטים משפחתיים סביב האימהות והשפחות לא פשוטים בכלל. ולדעתי אלו דוגמאות לדמויות מהתנ"ך שאי אפשר ללמוד מהן. אי אפשר ללמוד מסיפורי האבות הללו, בגלל שהתודעה שלהם היתה אחרת לגמרי מאיתנו. התודעה של האבות היא שהם אבות - הם מייסדים את האומה הנבחרת. המאבק הכאילו קטנוני בין ה...