פרשן-Data

#פש_שבוע לפרשת בשלח - של מי הידיים האלו? כמה קשה לנו לראות את 'יד ה''! בתור מי שאין לו גוף ולא דמות הגוף, אנחנו לא רואים יד גדולה שיוצאת מהשמים ואפשר להצביע עליה ולהגיד 'זה א-לי ואנוהו'. כדי לזהות את יד ה', אנחנו נדרשים לראות את מה שמעבר למציאות, לפרש את המציאות. ניתן לראות בתהליך יציאת מצרים את האופן שבו הקב"ה עוזר לראות את היד שלו בהיסטוריה. במפגש הראשון שלו עם משה הוא אומר למשה "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא * בְּיָד חֲזָקָה * . וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם". חלק מהפרשנים חושבים שהידיים כאן הן של ה'. עד שה' לא יראה את ידו החזקה, פרעה לא ישלח את העם. אבל יש שמסבירים שבתחילה מלך מצרים לא יתן להלוך, בגלל היד החזקה שלו. וכנגד היד החזקה של פרעה, ה' ישלח את * ידו * ויכה את מצרים. גם אצל פרעה מדובר על יד מטפורית, אבל יד שיותר קל לראות אותה גם באופן מוחשי. בתוך 'הורדת הידים' שבין פרעה לבי...

  הויכוח על השאלה האם משה 'רימה' את פרעה לאורך המשא ומתן ביניהם, מתנקז לפסוק אחד בפרשתנו: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי *בָרַח* הָעָם *וַיֵּהָפֵךְ* לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי *שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ*". מצד אחד, אומרים שהעם ברח, כלומר ברור שהוא יצא מראש רק על מנת לחזור. ומצד שני, התורה קובעת שיש כאן היפוך לב של פרעה ועבדיו, מההחלטה המודעת שהם עשו, כשהם שילחו את ישראל, לא רק כדי 'לעבוד את ה'' אלא כך שיפסקו 'מעבדנו', כלומר מלעבוד אותנו. אמנם, זה שהטענה על הבריחה עולה דווקא כשבני ישראל פונים חזרה לכיוון מצרים, מעט מסגירה את הקושי בפירוש הזה. ואפשרר שיש פער בין "ויוגד", שמתייחס ל'אומרים', אומרי השמועות, לבין מלך מצרים ועבדיו. לאורך המשא ומתן היתה עמימות מסוימת. הדרישה הראשונה היתה ללכת מרחק (לא זמן!!) של שלשת ימים כדי לזבוח. אף אם לא אמרו שיחזרו, היה ניתן להסיק זאת. בהמשך דובר על 'לעבוד' ו'במדבר', באופן כוללני יותר, עד שלבסוף הדרישה הפכה לנוסח קבוע ...

  ט"ו בשבט וט"ו באב: על הזרע, הנחלה וברכת הגיוון עבור רבים מאיתנו, חגי ישראל נחווים כהד לעבר רחוק, ולמרבה הפלא – לעיתים קרובות דווקא כזיכרון של רגעי גלות. היציאה ממצרים וההליכה הממושכת במדבר התרחשו מחוץ לגבולות הארץ, ואפילו האירוע המכונן של קבלת התורה לא התחולל על אדמת ישראל. חג החנוכה אמנם ציין את השבת הריבונות מידי היוונים, אך עלילת פורים נותרה נטועה עמוק בשושן הבירה ובממלכת אחשוורוש. אמנם כל החגים כולם שזורים במחזור עונות השנה ובחקלאות הארצישראלית, ועיון מדוקדק בפסוקים יחשוף זיקות הדוקות לאירועים היסטוריים הקשורים לכניסה לארץ, אך באופן אירוני נדמה כי המסורת היהודית בחרה להציב במרכז את חגיגת ארץ ישראל והחיים בתוכה דווקא בט"ו בשבט. התאריך שקבעו חכמים כ'ראש השנה לאילן' – מועד הלכתי הקובע כי הפירות שיחנטו מכאן ואילך ישתייכו לשנת המעשר הבאה – הפך ברבות השנים ליום חג לפריחת האילנות ולפירות המתחדשים. פירות אלו הם בעיקר אלו שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף ששיא צמיחתם והבשלתם מתרחשים דווקא בחודשי הקיץ והסתיו: הגפן מבשילה לקראת הקיץ, התאנה בסופו, הרימון והתמרים מעטרים את ...

  אני עוד זוכרת את הפעם ההיא, לפני כמעט שלשים שנה, שרציתי לקנות גמרא מסכת שבת. הנחתי שהכי יעיל יהיה לקנות במאה שערים או באזור, אבל גם הנחתי שהם לא יתלהבו מבחורה שנכנסת לחנות לקנות גמרא. אז לקחתי איתי ידיד שהוא יהיה זה שיכנס לחנות, וינהל עבורי את העניין. עמדתי בפתח החנות, והוא נכנס פנימה לקנות. בחנות שאלו אותו אם הוא רוצה כרך של הוצאת טלמן או וגשל. אז הוא הסתובב אלי ושאל בקול: "עדינה, את רוצה מסכת שבת טלמן או מסכת שבת וגשל?".... נזכרתי בסיפור הזה בשיעור היום כשדיברנו על זה שמשה לא חשב עצמו ראוי להיות שליחו של ה', וביקש 'שלח נא ביד תשלח' (זה היה קשור גם לפרשת בא, אבל לא משנה כרגע), והקב"ה אמר לו - אחלה. אתה לא רוצה להיות בפרונט. אין בעיה. אהרן יהיה שם. רק תזכור, שאם הוא הנביא, זה פחות או יותר הופך אותך לאלוהים... ומעכשיו כל פעם שהוא יכנס לדבר עם פרעה, מפעם לפעם הוא יסתובב לאחור, וישאל - 'אז, משה, מה עכשיו אני אמור להגיד לו?'...

  כשהיינו צעירים, היו לנו שכנים עם פעוטות צעירים. לאחד הפעוטות היתה נטיה שחזרה על עצמה מפעם לפעם, להתעורר בבכי באמצע הלילה, ולצעוק שוב ושוב למים. כשההורים הטרוטים היו קמים להביא מים, היו מוצאים ילד שוכב על הגב, בתנוחת רגל על רגל, רגוע, שלמראה בקבוק המים בידי ההורים היה מפטיר בנונשלנטיות: "שימו בצד"... הסיפור הזה הפך לאחת הבדיחות הפנימיות אצלנו בבית, כשמישהו מבקש משהו ממישהו אחר, ולא צריך את זה מיד, ומבקש 'שימ/י בצד'. אצלנו בבית זה בדרך כלל משהו שהיה בו צורך, פשוט לא כל כך מיידי. אבל אני לא בטוחה שזה מה שהיה אצל הפעוט שנראה לי שהוא רצה לדעת שהוא מקבל את מבוקשו, גם אם לא היה צורך אמיתי בדבר עצמו. בפרשה שלנו, להבדיל, קורה משהו דומה. הקב"ה מבקש מאיתנו משהו שהוא לא באמת רוצה או צריך. לקראת, או תוך כדי, מכת בכורות, הקב"ה מצווה את בני ישראל להקדיש את הבכורות לה'. מכיוון שבכורות ישראל לא נפגעו במכת, ובגלל ש'בני בכורי ישראל' ניצל ממצרים, ראוי להקדיש לה' את הבנים הבכורים: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם ...

  כל שנה לקראת פסח מתחילות בדיחות על כך שאבק זה לא חמץ וילדים אינם קרבן פסח. ובאמת, בניגוד לעמים מסביב, התורה יצאה באופן נחרץ נגד קרבנות אדם. עם כל הקושי, הילדים (ובטח הוריהם שעובדים עוד יותר קשה) אינם קרבן. ובכל זאת, יש בתורה, ובכל הנוגע לקרבן הפסח במיוחד, רמיזות עדינות להקרבה הנדרשת מאיתנו, ולמרכיבים מסויימים של קרבן. ברית המילה שמטרימה את קרבן הפסח דורשת הקזת דמים. בספר ויקרא נגלה שבעל חיים צעיר צריך להיות שבעת ימים עם אמו ורק מהיום השמיני והלאה ירצה לקרבן לה'. באופן מקביל - גם אם שונה לחלוטין - ילד מישראל נימול ביום השמיני. קרבן הפסח הוקרב במסגרת משפחתית, בבית. הדם על המזוזות ועל המשקוף הופך את כל הבית למזבח, ורומז שלצד קרבן הפסח עצמו, בעצם הסימון, המשפחה שבפנים 'נכנסת למזבח' או 'עולה עליו' ומתקרבת לה'. למרות שבסיפור העקידה, המוכנות להקריב מעצמנו ובשרנו הועתקה להקרבת בהמה, היסוד הנפשי של קירבה והקרבה, מקבלת עיצוב מחודש ומעודן בתוך מסגרת היחסים עם עמנו וא-להינו. במחוייבות הדתית, החל מרגע הולדתנו כעם, שלובים זה בזה מרכיבים של הקרבה שמייצרת קירבה.

  במהלך המשא ומתן של משה מול פרעה מתבררים ההבדלים ביניהם בכל הנוגע לעבודת ה'. בעוד פרעה ינסה להכפיף את המושגים שלו של עבודת הא-ל על עם העבדים שברשותו, משה יביא את בשורת עבודת ה' לעולם, שעומדת על אותם שלשה דברים – המקום, האנשים והקרבן. כאשר פרעה יקרא כנגד משה (שמות ח' כא): "לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ", משה עונה עניינית שזה לא רעיון טוב לזבוח את תועבת מצרים לעיניהם (אם כי בהמשך, זה בדיוק מה שיעשו עם קרבן הפסח), וקובע (פסוק כג): "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה’ אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ". ה' הוא שיבחר את המקום ולא פרעה (וגם לא עם ישראל). כאשר פרעה שואל (שמות י' ח): "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, מִי וָמִי הַהֹלְכִים?", מתוך תפיסה שרק גברים אמורים לעבוד את הא-ל (פסוק יא): "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים", משה מתעקש (פסוק ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִב...

  במשא ומתן הרשמי של משה ואהרן, בשם ה', מול פרעה, מופיעות שתי דרישות. הדרישה הראשונה היא "שלח את עמי ויחגו לי במדבר". בהמשך הדברים בקשה זו חוזרת כך: "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו". הדרישה השניה, עשויה להתפרש כאותה דרישה בדיוק או כדרישה רחבה בהרבה: "שלח את עמי ויעבדוני". נשים לב שמשה לעולם לא אומר שהם מתכננים לחזור. הוא לא מבקש לצאת לשלשה ימים, אלא מציין שהזביחה תהיה במרחק שלשת ימי הליכה: "דרך שלשת ימים". כמו כן, הבקשה הרחבה "ויעבדוני" רומזת שבני ישראל יחליפו את עבדות פרעה בעבדות או עבודה אחרת, עבודת ה'. גאולת מצרים, כמו בגאולת קרקעות לפי חלק הדעות, לא משחררת את העבדים או את הקרקעות, אלא רק מחליפה עליהם בעלות, לבעלות קרובה מתוך המשפחה. ההנחה שביקשו לצאת כדי לעבוד את ה' מסבירה מדוע לא אמרו שיחזרו. ועם זאת, הבקשה הרשמית הראשונה לא מתייחסת לעבדות או לעבודה, אלא דווקא לחגיגה: "ויחוגו לי במדבר". בתנ"ך נמצא את השורש חו"ג (שפירושו להקיף) בשני הקשרים שונים – בהקשר של המועדים, החגים, שחוזר...

  היו תקופות שבהן ברכת "מעריב ערבים" הייתה עבורי מקור של נחמה גדולה. מצאתי כוח בתזכורת שהקב"ה אמנם "מעריב ערבים", אך הוא גם זה ש"גולל חושך מפני אור". הידיעה שהאור עתיד להגיע הפיחה בי תקווה; היה למה לצפות. אלא שהנחמה נסדקה מעט כשהבחנתי בהמשכו של המשפט – "וגולל אור מפני חושך". החשיכה, כך מתברר, תמיד חוזרת. ישנם אמנם אנשים שהחושך מאיים עליהם פחות. הם אוהבים את הלילה, מתענגים על החורף, ועבורם העלטה היא חיבוק עוטף ולא רק שחור מפחיד. ובכל זאת, בתודעה הקולקטיבית שלנו, החושך מסמל את היעדר האור, את הקושי לראות את הכיוון ואת התוחלת. ניתן להבחין בכך במהלך מכות מצרים: לאחר שה' פגע בתשתיות הפיזיות – במים, באדמה ובמזון – הוא פנה למכות שעיקרן חשיכה תודעתית. במכת הארבה נאמר כי הארבה יכסה "אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ" . חומרת המכה הייתה כזו שאבותיהם של המצרים טרם "ראו" כמותה, ובהמשך היא מתוארת במילים: "וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" . מכת חושך העמיקה את האפלה, וגם מכת בכורות הגיעה ב"חצי הלילה". העולם ה...

  השבוע הוזמנתי להעביר שיעור בישיבת הסדר. סידור העניין נעשה בהתכתבות בואטסאפ עם אחד התלמידים. כל הדרך לשם, תהיתי לעצמי האם כשאגיע הם יהיו מופתעים לגלות שאני אשה... ניסיתי לשחזר האם תמונת הפרופיל שלי זה רק שלי (והנכדים) או שגם יואב נמצא בתמונה, ואז התבלבלו לחשוב שזה הוא. האם כתבתי בלשון נקבה את התשובות שלי, או שמא זה היה עמום מדי... הרעיון שבישיבת הסדר הזמינו אישה לדבר היה כל כך זר בעיני, שכל הדרך לא הייתי בטוחה שהבנתי נכון את האירוע. גם כשהגעתי, והייתי צריכה לעבור דרך בית המדרש (בית מדרש? בית כנסת? היכל הישיבה?) היפה והמרשים כדי להגיע לכיתת הלימוד, חשתי כמו נטע זר, שמנסה לנתב בין ים של גברים צעירים. ברוך ה', השיעור היה מוצלח. הטרמפיסטים שלקחתי בדרך הביתה, אמרו שזה אמנם לא קיים באופן יומיומי, אבל אכן מפעם לפעם נשים מעבירות אצלם שיעורים. קיצר, הם לא נפלו מהכסא, הם אכן התכוונו להזמין אותי, ורק אני חוויתי את סימני השאלה. תקראו לזה רגשות נחיתות או קיר זכוכית, בסוף זה בעיקר תחושת זרות. פרשת וארא פותחת, לדעתי, בהתמודדות עם תחושת הזרות של משה. הוא מפחד לייצג את ישראל, ומפחד לעמוד ל...

  יש אנשים שהנתיב שלהם בעולם היה ברור להם מתחילת דרכם, ואחרים שהתגלגלו ממקום למקום, מהזדמנות להזדמנות ומעבודה לעבודה, עד שמצאו את עצמם במקום שהם נמצאים, ועוד היד נטויה. ובכל זאת, אני חושבת שהשאלה כמה להשקיע ובמה להשקיע איפה שאנחנו נמצאים מלווה הרבה מאיתנו. בית לעומת עבודה, בין אדם למקום מול בין אדם לחברו, ספורט מול תורה, חסד מול מנוחה ועוד. איפה אנחנו מרכזים כוחות, ואיפה אנחנו קצת משחררים. השנה שמתי לב – קצת להפתעתי – עד כמה משה רבינו היה מושקע בתפילה. עבור המצרים. את המכות משה או אהרן עושים באמצעות המטה, או באמצעות הידיים, אבל בעיקר על פי צו ה'. לפעמים ה' גם לא צריך אותם בכלל. האנרגיה שלהם מושקעת בדיבור אל פרעה. אבל לא מעט אנרגיה של משה מושקעת דווקא בהסרת המכות. אחרי מכת הצפרדעים משה יוצא מעם פרעה, "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה". צעקה, לא פחות. פעם קודמת שהצעקה מוזכרת בספר שמות העם צועקים אל פרעה בגלל השעבוד הקשה. ומשה צועק על ה' להסיר את הצפרדים. בהמשך נמצא את הפעול 'ויעתר' במכת הערוב ובארבה, ובמכת ה...

  פעם במהלך לימודי באולפנה הביאו פאנל של רבנים וביקשו מהתלמידות להביא מראש שאלות (באמונה, במחשבה) שהרבנים יענו עליהם. אני הגשתי רשימה ארוכה של שאלות, שמשום מה הרבנים לא ממש רצו לענות עליהן (הן היו מאתגרות משהו). רק לשאלה אחת הם התייחסו - השאלה האחרונה שהם בחרו להתייחס אליה. השאלה היתה: מדוע צריך להקשיב לרבנים היום? הרי מצוות "לא תסור" נאמרה דווקא על השופטים היושבים ב"מקום אשר יבחר ה'" (הסנהדרין בירושלים), והיום המוסד הזה לא קיים. אז מניין סמכותם של חכמים? אחד הרבנים קרא את השאלה שלי ואמר: "אני מבין שאין לנו מה לעשות כאן", וכל הרבנים קמו והלכו. [ככה לפחות אני זוכרת את הסיפור...]. האם לא היה להם תשובה אז הם התחמקו? האם הם ניסו להגיד לי שאני חצופה ואין לשאלה מקום? במשך שנים חשבתי אחד מהשניים. אבל עם הזמן הגעתי לתובנה קצת אחרת והיא - סמכות החכמים נובעת מזה שאנחנו בוחרים לשאול אותם את השאלות שלנו. אם אנחנו לא רוצים לתת להקשיב להם, אז "אין להם מה לעשות כאן". התובנה הזו התחדדה אצלי סביב פרשת השבוע - משה לא משוכנע שהעם ירצה להקשיב לו. האם הפתרון הראש...

  לצד איזו שאיפה ל'נורמליות', לחיים (של קדושה) ב'עולם הזה' (כולל קמצוץ של בורגנות), ולתקווה ל'מימוש עצמי', הציונות הדתית גם מאוד מדברת שפה של 'שליחות', של 'כלל ישראל', של רתימת הכוחות למטרות נעלות. אני מוצאת את עצמי לא מעט בהתלבטות בשאלה עד כמה אני מרוכזת ב'הצלחה' וכמה ב'שליחות', והאם יש פער כזה גדול ביניהן. אני מודעת לכך שככל שאני יותר בתודעת 'שליחות' ככה יותר קל לי לפעול בעולם, ולהצדיק את החלומות שלי בעיני עצמי, ומצד שני אני יודעת שהתשוקה שלי להצלחה היא גם מה שבונה את הכשרונות שלי ואת היכולות שלי כך שאוכל לתרום מהם לטובת הכלל. אחד הדברים שאני אוהבת בפרשה שלנו, שהיא מציגה גם שליחויות מסוגים שונים. אנחנו מיד נמשכים לעסוק בדמותו של משה ובשליחות שלו להציל ולהושיע את עם ישראל. אבל עוד אנשים פועלים ומביאים בסוף גאולה. יש אנשים שהשליחות שלהם היא במסגרת המשפחה – הולדת הילדים והדאגה לוודא שהם עוברים על סכנות הילדות (שהתעצמו פי כמה בתקופת השעבוד), וגם לגדל אותם באופן שיחבר אותם לדורות הקודמים. יש אחרים שהשליחות שלהם היא במסגרת ה...