פרשן-Data

  בספר בראשית שלש פעמים מופעל "עונש קולקטיבי". המבול הוא הראשון והוא הכי חריף, כי הוא עונש לכל האנושות. גם מגדל בבל נגע, כך משתמע, לכל האנושות, אם כי שם נראה שהעונש פחות חריף. למרות שלא חייבים לראות את זה כעונש, הניסוחים משווים את מגדל בבל לסדום, ושם - המקום השלישי - ברור שיש חטא ועונש קולקטיבי. מה מיוחד בשלשת המקרים הללו? למרות שחכמים ראו בחטאים כאן חטאים חמורים ביותר - עבודה זרה (בעיקר במגדל בבל), גילוי עריות (במיוחד בדור המבול) ושפיכות דמים (במיוחד בסיפור סדום), הסיפורים עצמם פחות חדים וברורים. בסיפור המבול מדובר על לקיחת נשים מכל אשר בחרו, השחתה (פועל לא ברור) וחמס. במגדל בבל, רוצים לעשות 'שם', אך אין ביטויים ברורים של עבודה זרה. בסדום התיאורים חמורים יותר, בכל הנוגע ליחס לאורחי לוט, אך בספר יחזקאל (ט"ז, מט) התיאור של חטא סדום הוא אולי רך יותר: "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה". הפער שבין החטא הרך יחסית לבין העונש הכבד זועק לשמים. והשא...

כשהגמרא במסכת ביצה דנה בשאלה האם דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, היא מביאה כדוגמה את הציווי להגיד לעם לשוב לאהליהם לאחר מתן תורה. למרות שהיה ניתן להניח שהאיסור לקרב אל אשה מוגבל עד מתן תורה והותר מרגע שניתנה התורה, היה צריך להגיד לאנשים לשוב לאהליהם. הגמרא אומרת שהדוגמה הזו לא מספיקה, בגלל שאולי לא היה כאן רק היתר של האיסור אלא גם ציווי מפורש על מצוות עונה. אפשר להוסיף על דברי הגמרא, שהעם היה צריך ציווי מפורש לחזור לנשים, לא בגלל הציווי לפרוש מהן לפני מתן תורה, אלא בגלל החוויה הגדולה של מתן תורה. הרי משה לא חזר לאשתו ("ואתה פה עמוד עמדי"), ואולי גם העם ישאר בתוך החוויה הרוחנית הגדולה הזו ולא ירצה לחזור לעניינים שבגוף, ולכן ה' צריך להדגיש, שצריך לחזור עם התורה יחד לאהלים - הגברים עם הנשים. נראה שדבר דומה קורה בסיפור של נח. רש"י למד מהציווי (ו' יח): "וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" שהיו צריכים להכנס לתיבה הגברים בנפרד והנשים בנפרד, כלומר שבזמן שהעולם בצער, צריך לנהוג בפרישות. ואכן: (ז) "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָ...

  במשך שנים חשבתי שנח הוכנס לתיבה עם כל בעלי החיים כחלק מתיקון האנושות, הקניית חמלה ואחריות. בעקבות המלחמה, אחרי התבוננות סביבי (בעקר בבני הנוער, אבל ממש לא רק), נדמה שאולי האחריות הזאת והטיפול בבעלי החיים הם מה שעזרו לנח ולמשפחתו לעבור את התקופה הקשה בה העולם חרב סביבם.

  שומעת שיעורים על אברהם אבינו ו/או נח, ולא מעט מהם עוסקים בהשוואה בין השניים. משהו בבטן שלי מתכווץ מההשוואות הללו. למה צריך כל הזמן להשוות? יש משהו בהשוואה שלא רק גורמת לי להרגיש קושי עבור האדם שמשווים אותו (כן, הקשבתי לקב"ה, בניתי תיבה, הצלתי את האנושות, אבל זה לא מספיק לכם?), אלא גם עבור אנשים מסביב ושבאים אחרי. מה, אז אם אני לא אברהם אבינו, אז אני לא שווה? לא מספיק להיות נח? חייבים להיות "הכי-הכי"? זה מדכא את החשק להתאמץ. ממילא, הרי לא אהיה במקום הראשון. ההשוואה הזאת, שמחפשת את הטובים ביותר, יכולה לעקר דיונים על השליחות של כל אדם, על התרומה הייחודית של כל אדם לחברה, אומרת שאם אתה בינוני, אפילו בינוני-מוצלח, אז אין לך מקום. עכשיו, זה לא רק מפריע לי בעצם ההשוואה בין אברהם לנח, ומה זה אומר עלי ועל מקומי בעולם, אלא גם בתפיסה של התורה - האם לכך כיוונה התורה? אמנם, לא נראה שהתורה משווה בין אברהם, יצחק ויעקב, וגם אם אפשר לעמוד על מתיחות ומאבקים בין בני יעקב, לא נראה לי שהתורה אומרת שאחד מהם מוצלח יותר מהאחרים. אולי מוכשר יותר להנהגה או בעל תכונות אחרות, אבל לא מספר אחד שמגמ...

 בעולם החינוך והפסיכולוגיה מוכר מבחן המכונה מבחן המרשמלו. מציעים לילד מרשמלו אחד עכשיו, או שניים אחרי כמות  מסויימת של דקות, שבו הוא לא אוכל את המרשמלו הראשון שעומד לו מול העיניים.  מבחן המרשמלו מנבא הצלחה של ילדים בהמשך, כי הוא מזהה את היכולת לדחות סיפוקים. את האפשרות להניח לכאן ולעכשיו בשביל לקבל משהו טוב יותר אחר כך. הרהרתי בעניין הזה השבוע כשחשבתי על נח. נח יוצא מהתיבה וצריך לעבוד. הוא צריך להתחיל לחרוש ולזרוע, ולנטוע כדי שיהיה לו מה לאכול. [שמעתי את הרב מדן שאומר שהסיבה שלנח הותרה אכילת בשר זה כי לא היה שום דבר אחר לאכול בינתיים. זה רעיון מאוד מעניין, אם כי לא בטוח שבזמן שלוקח לגדל חיטה אפשר להסתפק באכילת בעלי החיים הטהורים שהיו בתיבה. כמה זה יוצא? יותר סביר בעיני, שנח מראש היה צריך לקחת לתיבה אוכל גם לזמן השהות בתיבה, וגם לזמן שלאחריה, בבחינת "וציויתי את ברכתי לכם... לשלש השנים". אמנם, הגיוני שגם זה לא יספיק ושצריך גם וגם]. והתורה בוחרת לספר לנו שנח נטע כרם. אולי הוא גם זרע ונטע דברים אחרים, אבל על הכרם התורה בוחרת לספר לנו.   כמה אנרגיות ומשאבים היה נח צ...

  התורה מכירה שני דגמים של "בן העובד את אביו", כלומר בן אחד מתוך בנים אחרים שתומך באב לעת זקנתו ומטפל בו יותר משאר אחיו. בד"כ זה הבכור, ואולי בשל כך הוא זוכה לנחלה כפולה. אבל פעמים רבות דווקא נגלה את הבן הצעיר, בן הזקונים כמי שמטפל באבא ודואג לו. כך ניתן להבין את יוסף שנמצא יחד עם אביו בזמן שאחיו רועים בצאן. יתכן שלכך גם ציפה נח, שבנו הקטן חם יסעד אותו. אלא שבן שתומך באביו גם רואה אותו בחולשותיו ובמערומיו. וחם, במקום לכבד את אביו, התכבד בקלונו, וקרא לאחיו כדי ללעוג לאביו, יחד איתו. כתוצאה מכך, נח מקלל את חם - בנו הקטן של חם לא ישרת אותו, לא יתמוך בו ולא יסעד אותו, אלא יהיה משועבד לתמוך ולסעוד אנשים אחרים. תכונת כיבוד ההורים שהיתה טבועה בשם וביפת, פסחה על פני חם. ההתקוממות כנגד התכונה הזאת, לא היתה רק פגיעה נקודתית נח, אלא ביטאה חסרון בנפש של חוסר הכרת הטוב מחד, וחוסר הבנת סמכות מאידך. כנגד זאת, נח מקלל את כנען שישרת אחרים, כאלו שיש בהם את התכונות הטובות, וגם ילמד את המשמעות של סמכות. אבל סמכותו של חם ניטלה ממנו, והזכות לכבוד מבנו, שיצטרך לשרת אחרים.

  מי הם בני האלהים שבאו אל בנות האדם? האם בני האלהים הם הנפילים שמוזכרים אחר כך? דמויות מיתולוגיות חצי א-להיות שמנסים את כוחם בקרב בני האדם? או שמא תפיסה עצמית של קבוצה גדולה מדי של גברים שהם נולדו מא-להים בעוד הנשים נולדו מהאדם? בין כך ובין כך, פרשנים רבים רואים את החטא שלהם בכך ש"לקחו נשים מכל אשר בחרו", כאשר רצון הנשים וטובתן לא היה שיקול בכלל. תחושת העליונות (בין אם כקבוצת נפילים ובין אם כתפיסה של גברים) הובילה לתפיסה רכושנית ותפיסה של "זכויות" שהובילה בסופו של דבר להשחתת הארץ ולחמס במובן מאוד רחב של העניין. התיקון של החטא הזה הוא כפול - א. הצורך לדאוג לאנשים ובעלי חיים כאחד. נח ובני משפחתו אמנם עליונים על בעלי החיים, אבל נדרשים לשרת אותם לתקופה ארוכה ולתרגל דאגה מתמדת לצרכי אחרים. דבר זה משתלב עם: ב. הכניסה לתיבה של נח ובני משפחתו היתה של גברים לבד ונשים לבד: "ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך". רק ביציאה מהתבה נאמר לו: "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך". חז"ל הבינו שלא ראוי לחיות חיי אישות כשהעולם כולו עובר חורבן...

  שני ציוויים נאמרו לנח בנוגע לחיות שיכנסו לתיבה – האחד נוגע לזכר ונקבה מכל בעלי החיים. בתחילה נאמר לו שיביא אל התיבה שנים "מכל חי", אך מיד נאמר שהעוף, הבהמה והרמשים יבואו בעצמם. בהמשך שוב נאמר לנח להביא איתו שבעה שבעה מכל הבהמות הטהורות ומכל עוף השמים (כאן קצת דו משמעי בשאלה אם מדובר דווקא על עופות טהורים), ועל שאר בעלי החיים נאמר שבאו שנים שנים אל התיבה. הצלת בעלי החיים ככלל נעשתה בתוך תיבת נח, אבל עם הכוונה א-להית לבעלי החיים. אבל נח צווה באופן אישי לקחת את בעלי החיים הטהורים והעופות. אמנם, לא מסופר בפועל שעשה זאת (חוץ מאמירה כללית שעשה כל מה שצווה), אך מהקרבת הקרבנות מן הבהמות והעופות הטהורים בהמשך, משמע שכך אכן נעשה. מה המשמעות של בעלי חיים טהורים בעולם ללא תורה? זו הפעם הראשונה שטהרה מוזכרת בתורה, הפעם היחידה שהיא מוזכרת עד פרשיות הטומאה והטהרה של ספר ויקרא (למעט השימוש בתואר 'טהור' במלאכת המשכן, שם משמע שמדובר על 'נקי' או 'שלם'). לא מעט פרשנים יקשרו את התואר 'טהור' ו'לא טהור' כאן לדיני טומאה וטהרה של המשך התורה. אמנם, טומ...

    סיפור הבריאה סובב כמה פעלים שחוזרים על עצמם – האמירה ("ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור"), שלפעמים גם נלווית לה עשיה ("ויאמר א-להים יהי רקיע... ויעשה א-להים את הרקיע"); קריאת השם ("ויקרא א-להים לאור יום ולחשך קרא לילה", "ויקרא א-להים לרקיע שמים" וכו'); הראיה ("וירא א-להים כי טוב") שאולי גם מעניקה ממשות ועמידה למה שנוצר (ובגלל זה אולי ביום השני ה' עוד לא ראה כי טוב, כי מלאכת המים לא הושלמה, והיה צריך להקוות את המים ביום שהוקדש ליבשה, וממילא הראיה חיכתה ליום הבא), ולבסוף – הבדלה ("ויבדל א-להים בין האור ובין החושך", "ויהי מבדיל בין מים למים"). לא תמיד ההבדלה היא במילים הללו, לפעמים מעין הפרדת המים מהיבשה, וכיו"ב. יש גם פעולות של חיבור – כל המים יחד לכדי 'ימים', ברכת הפריה ורביה וכיו"ב. האדם עצמו אמור להמשיך את מעשה הבריאה – אחד התפקידים הראשונים שלו (לצד עבודה ושמירה) הוא קריאת שם לשמות. קריאת השם היא בפועל סוג של הבדלה. גם האדם היה צריך לעבור תהליך של הבדלה והפרדה כדי 'להתחבר מחדש...

לפני כמה זמן סיפרתי לחברה שהיא גם חברת משפחה שאני הולכת לבקר את אבא שלי בבית החולים. כשסיפרתי לאבא שלי שהיא הופתעה לשמוע, הוא אמר: "מה, היא מופתעת שאת מכבדת הורים?". אני דווקא חושבת שהיא הופתעה כי היא לא ידעה שהוא בבית חולים. אבל התהיה של אבא שלי דווקא הפתיעה אותי, כי לא כך אני הייתי מנסחת את זה. הלכתי לבקר את אבא שלי בגלל שהוא חשוב לי. וכך אני מתאמצת עבור הזוגיות שלי, אבל קצת נרתעת מהשימוש בביטוי "בשביל שלום בית". אני משתדלת לתת צדקה, אבל לפעמים אני סתם עוזרת לאחרים, ואני מנסה להיות נחמדה, ולאו דווקא "גומלת חסדים". כמו בדברים רבים, שאלת השפה היא שיקוף של שאלה תיאולוגית, האם לקשור כל מעשה טוב למעשה דתי (וכל מעשה רע ל"עבירה"). דבר זה נתון במחלוקת הפרשנים סביב סיפורי הבריאה, כשברור שהאכילה מעץ הדעת טוב ורע היה 'אסור' ונגד 'צו א-להי' אבל לא ברור האם אכן היה ציווי ברור לפני שקין נענש על הריגת הבל (איסור שיופיע בהמשך כשנח ובניו יצאו מהתבה). לפי חלק מהפרשנים וההוגים כבר אדם הראשון צווה במה שאנו מכונים 'שבע מצוות בני נח', א...

  אנחנו חווים בשנה האחרונה הרבה ברכה וקללה שמשמשים בערבוביא. הברכה והקללה מוזכרים בספר דברים כתלויים בבחירה בין החיים והטוב למוות ולרע, כסוג של משוואה שטבועה בעולם. כשפותחים מחדש את התורה, מתוך מבט על עולם של ברכה וקללה מגלים שגם ספר בראשית פותחת ביסודות הללו. לצד עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, שאכילה ממנה מובילה למוות, גם הברכה והקללה משחקים תפקיד חשוב בסיפור הבריאה. באופן מעניין למדי, אפשר לראות את הברכה נוכחת מיד. ה' מברך את העופות והדגים בפריה ורביה. ה' מברך את האדם שיפרו וירבו, ימלאו את הארץ ויכבשוה. התשתית של העולם היא ברכה. בהמשך, באופן מיוחד ה' יברך את השבת. את הקללה נמצא אחר כך. לאחר חטא האדם, ה' מקלל את האדמה – "ארורה האדמה בעבורך", ובהמשך האדמה תשוב ותהיה במוקד הקללה בעקבות חטאו של קין – "ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה". לא ברור אם האדמה מקוללת יותר, אבל עם מיקוד בקשר לקין, או שקין מקולל ביחס שלו לאדמה. אבל ניתן לראות שבעוד העולם מתחיל מברכה – לבעלי חיים, לזמן, וגם לאדם עצמו, את הקללה ה' מנסה להרחיק מן האדם – האדמה ארורה. לקלל...

  כשה' ברא את העולם, התורה מספרת לנו שהוא טבע בצמחים את היכולת להוציא זרע ולעשות פרי, והוא ברך את הדגים שיפרו וירבו, כך שהדגים ימלאו את מים, ועופות יתרבו בארץ. אך כשהוא ברא את האדם זכר ונקבה, הוא לא רק ברך אותם שיפרו וירבו, הוא גם אמר להם. כי הטבע עושה את שלו, אבל לאדם ניתנו גם הזכות והאחריות לבחור. כשם שה' נתן את המאורות למשול ביום ובלילה, כך בבריאת האדם ה' גם אמר להם לא רק למלא את העולם אלא גם לכבוש אותו. ה' משך את ידו מקביעת מעשיו של האדם, הוא נתן לו את כח הבחירה וממילא גם את האחריות על מעשיו. גם בפרק השני שמתאר את הבריאה, התורה מספרת כיצד העדר הצמחים הוא גם "כי לא המטיר ה' א-להים מטר על הארץ", וגם מכך ש"אדם אין לעבוד את האדמה". ולכן ה' גם מעלה אד מן הארץ להשקות את הגן וגם יוצר את האדם ושם אותו בגן עדן "לעבדה ולשמרה". שיתוף הפעולה בין אדם לא-להים ממשיך לאורך ההסטוריה, כשגם הגשם הופך להיות תלוי במעשי האדם, או לכל הפחות במעשיהם של ישראל. אנו נגלה שהגשם הוא לא רק החלק שה' שומר לעצמו בפיתוח הבריאה, אלא גם הדרך שבו ה' מת...

  הפסוק "ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך" מובן בד"כ כקביעה לגבי יחסי הכוחות בין האיש לאשה ובין גברים לנשים. יש הרואים בכך קללה שלא מחוייבים לקיימה (כמו שלא חייבים ללדת בלי אפידורל או לעבוד בלי מזגן). יש שמאמינים ששינוי היחס בין המינים מבשר עידן של גאולה. אני רוצה להציע הבנה אחרת של הפסוק על בסיס פסוק מאוד דומה בפרק הבא: "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו". האם פסוק זה קובע יחסי כוחות בין החטא לבין קין? להבנתי, הקב"ה אומר לקין: למרות שהחטא "משתוקק" אליך, ומנסה להכשיל אותך, יש בך הכוחות למשול בו, ולא להתפתות לחטא. והדבר נתון לבחירתך. אם כך, נראה שהקב"ה אומר גם לאשה, גם אם תנסי לפתות את אישך, כשתשתוקקי - אם תשתוקקי - להסיתו לדבר עבירה, יש בו הכוחות למשול בך, כלומר בפיתוי שאת עשויה להציב בפניו. כשם שקין יכול לעמוד בפני הפיתויים שהעולם הזה מציב לו, כך יכול האדם לעמוד בפני הפיתוי שמזמן אדם הקרוב אליו שחוטא ומנסה להחטיא. למעשה, כל העונשים שה' נותן לשלשת ה"גיבורים" בסיפור האכילה מעץ הדעת טוב ו...

  לפני כמה שנים הגעתי לאסיפת הורים של תחילת שנה בבית הספר של אחת מבנותי. המחנכת הסבירה לנו ההורים, שחינוך זה כמו יריית חיצים. כל עוד נכוון נכון ונמתח את המיתר כראוי, כשנשחרר - החץ יעוף ישר לייעודו. באותו רגע המחנכת הזו איבדה את האמון אצלי. המחשבה שאנחנו כמחנכים יכולים "לתכנת" את הילדים היא לפלא בעיני. בפרשת השבוע, אנו מגלים שתי צורות התייחסות לילדים שאנו יולדים: יש הורים שמרגישים - "קניתי איש את ה'" - אני יצרתי עם הקב"ה את הילד הזה ("קניתי" כמו ה' קונה/יוצר שמים וארץ, ו"את" כמו בצורה - איתי, איתו שפירושם עימי/עימו). הוא יצירה שלי. אני מעצבת אותו ובונה אותו (וכמובן, ברור שהוא יצא איך שאני רוצה). לעומת זאת, יש הורים שמרגישים שהם הבל, או שהיצירה הזו היא פלא כמו הבל הפה. מי הם לעומת הילד הזה? הוא קשור אליהם? הם משפיעים עליו? הם יכולים להשפיע עליו? הבל הבלים הכל הבל. אני זוכרת שבמשך שנים חשבתי שקין יוצא גאוותן, בהמשך לגאווה של חוה כשהיא יולדת אותו, בעוד שהבל יוצא ענוותן, גם כהמשך לחווית הלידה שלו אצל חוה. ואז גיליתי שהרבה פרשנים מדגישים ש...

אנחנו רגילים לקרוא את התורה בצורה לינארית, מההתחלה לסוף. אבל החיבור שבין קריאת וזאת הברכה לבראשית בשמחת תורה, מייצרת מעגליות שעומדת על השווה דווקא בין תחילת התורה לסופה. אפשר לומר שהתורה מסיימת בברכה. משה, לפני מותו מברך את ישראל. אבל התורה גם פותחת בברכה - ה' מברך את העופות והדגים בפריה ורביה, ומברך את האדם ואומר לו לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. בשונה מהדגים, האדם יכול לבחור אם יפרה וירבה, ולכן הוא לא רק מתברך אלא גם נאמר לו / הוא מצווה.  אפשר לשים לב לקשר שבין ברכת ה' לאדם הראשון לברכה של משה לישראל. שניהם מברכים בברכת הזרע - "פרו ורבו" לעומת הברכה שהמלחמה בכיבוש הארץ תסתיים במעט אבידות, ושניהם מתייחסים ל"מלאו את הארץ", כשברכת משה מתרכזת בברכה לכבוש וליישב את ארץ ישראל. למעשה, אפשר לומר שהברכה האולטימטיבית בתורה קשורה לאדם ולמקום - הזרע והארץ. אחרי שהעולם אכזב, הברכה הזו מצטמצמת לאברהם אבינו ("ואעשך לגוי גדול", "לזרעך אתן את הארץ הזו"). שאר העולם ימשיך לפרות ולרבות, ולמלא את הארץ. אבל ברכת ה' תחול באופן מיוחד על אברהם אבינו ועל זרעו. ...