פרשן-Data

  המדרשים והפרשנים חלוקים ביניהם בשאלה מתי נצטווה משה על המשכן - האם הציווי קדם לחטא העגל, כפי שמשתמע מסדר הפסוקים, או ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" והציווי על המשכן בא בעקבות חטא העגל. השאלה הזו היא בעצם רחבה יותר והיא האם ה' היה חפץ במשכן לכתחילה או שהציווי עליו היה בדיעבד וכתגובה לחטא העגל, בין אם כדרך לכפר על חטא העגל ובין אם מתוך הבנה שנולדה כביכול בחטא העגל, שהעם זקוק לכלים מוחשיים כדי לעבוד את ה'. השאלה הזו גם נוגעת בשאלות תיאלוגיות רחבות יותר - האם יתכנו שינויים בתורה, והאם ה' "משנה את דעתו" בכל הנוגע למצוות ולאופן שבו אנחנו עובדים אותו. אנחנו רגילים למחשבה שההיסטוריה מושפעת ממעשי בני אדם (כמו הליכה במדבר ארבעים שנה בגלל חטא המרגלים), אבל קשה יותר לחשוב שתוכן התורה מושפע ממעשי בני אדם. ברצוני להציע הצעת פשרה, ולדמות את הציווי על המשכן לבריאת האשה. תיאור בריאת האשה מופיע (כמו פרשיות המשכן) פעמיים. בפרק א' נאמר שזכר ונקבה בראם, ובפרק ב' נאמר שקודם האיש נברא ואז האשה נוצרה מצלעו. יש כאן פער בין התכנון, מה ש"עלתה במחשבה לפני" לבין...

  לפני כמה שנים נמאס לי להיות ה'אמא הזאת' שכל הזמן מחלקת פקודות, כל הזמן 'רודפת' אחרי הילדים שלה, ואז למרות שהיא עובדת כל היום, מכינה שבת, מארגנת פסח, היא נתפסת כ'אשה הרעה'. והחלטתי לשנות דיסקט. ביום שישי בבוקר לקחתי דף ורשמתי את כל הדברים שצריכים להעשות באותו יום – איזה אוכל אוכלים, כל מאכל בשורה נפרדת; אלו משימות נדרשות כל שבת, כל משימה בפני עצמה; והמשימות המיוחדות של השבוע הזה. והנחתי על השולחן לפני הילדים, ואמרתי – הנה, תבחרו. מה שאתם מעדיפים לעשות. סיימתם משימה? בואו לראות מה עוד צריך לעשות. בינתיים גם אני התקדמתי במשימות יחד עם כולם. כמובן, אין שמחה כמו למחוק משימה מהרשימה (ולהוסיף משימה רק כדי למחוק אותה, אם במקרה עשינו עוד משהו "על הדרך"). בשבילי הרשימה הזאת היתה הקלה גדולה. אני לא המצווה, והם לא המצווים. זו משימה שלנו, וכל אחד ניגש, קודם כל, לדברים שהוא אוהב ומעדיף לעשות. זה אנחנו מול הדף, ולא אני מול הילדים. דבר דומה יש בפרשתנו, פרשת תרומה. משה רבינו נותן רשימה לבני ישראל. צריכים חומרים כאלו וכאלו, ואלו ה'מנות' כביכול, או הכלים, ש...

  מילדותינו חונכנו על ברכי העיקרון "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". לכן אנחנו חוגגים ביום שאנו / ילדינו מגיעים לגיל מצוות, לגיל של 'מצווים ועושים'. יש שמסבירים שגברים מברכים על כך שהם מחוייבים ביותר מצוות ועוד. אבל התורה איננה חד משמעית בדבר הזה. נראה שבדברים בסיסיים התורה רוצה שאנשים יעשו "מהלב" ולא מהציווי. דוגמה לכך מופיעה בפרשתנו. התורה קובעת שאם אדם נהיה עבד עברי, אם הוא בא לבד ("בגפו") הוא יוצא לבד, אבל אם הוא בעל אשה, אשתו יוצאת עמו. בספר ויקרא נאמר שהוא יוצא גם עם ילדיו. חז"ל תוהים איך האשה והילדים 'יוצאים' אם לא מצאנו בשום מקום שהם 'נכנסים'. הם מסבירים שכשאדם נהיה עבד עברי הוא עובד עבור האדון, והאדון משכן אותו ומפרנס אותו. בזמן הזה, העבד לא מרוויח כסף עבור עצמו ומשפחתו, ולכן האדון הוא זה שצריך לפרנס גם את האשה ואת הילדים, כמו שהיה עושה העבד לו היה יכול. הרמב"ן מעיר שיתכן שבמקרה כזה, "מעשי ידיה" של האשה הולכים גם הם לאדון (במקום לבעלה). הוא מוסיף את החידוש שיש בדין הזה, בכל הנוגע לפער בין הע...

  בסוף פרשת משפטים התורה דורשת (שמות כ"ג יד-טו): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה... וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". מהפסוקים משמע שבני ישראל נדרשים לבוא לפני ה' ושם פני ה' יראו. השורש ראיה ביחס לפני ה' מוזכר בפסוק מאוד דומה כמה פרשות בהמשך, כשמשה מבקש הראיני נא את כבודך, ה' עונה לו (שמות ל"ג כ-כג): "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי... וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". מצד אחד, הדמיון בין הניסוחים זועק שבני ישראל נדרשים לראות את פני ה', אלא שהם צריכים להביא איתם מתנות, ומאידך התוכן של דברי ה' למשה זועקים בעצמה כנגד: "כי לא יראני האדם וחי"! אז האם ניתן לראות את פני ה' או לא? פרשני פשט רבים מעדיפים להבין ש"פני לא יראו", אי אפשר לראות את פני ה'. ההבנה שלה' אין גוף ואין דמות הגוף, תורמת לתפיסה שגם פנים ואחור אין לא-להים, וממילא אין ציפייה או מחשבה שפני ה' יראו. ממילא, הם מפרשים את הפסוק בהתאם למה שנאמר באופן דומה בהמשך (שמות כ"ג יז): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשּ...

  בסוף הפרשה אנחנו פוגשים ב"ברית האגנות" שמשה כורת בין בני ישראל לקב"ה. במהלך כריתת הברית משה מספר לעם "את כל דברי ה' ואת המשפטים" ובהמשך קורא להם את "ספר הברית". הפרשנים נחלקו בשאלה מתי אירעה הברית הזאת, וממילא מה התוכן שלה. רש"י, בעקבות חז"ל, פירש שהברית הזאת קדמה למתן תורה, ואם כן - דברי הברית כוללים את העבר: סיפורי האבות ויציאת מצרים, לצד שבע מצוות בני נח וה"חוק ומשפט" שבני ישראל כבר קיבלו במרה. לעומת זאת, הרמב"ן פירש לפי סדר הפרשיות (ולפי לשון הכתובים) שהברית נכרתה אחרי מעמד הר סיני, ושתוכנה היה דברי ה' של עשרת הדברות, ופרשת משפטים שנאמרה למשה רגע קודם. מעבר לשאלה האם יש מוקדם ומאוחר בתורה, נראה שיש כאן מחלוקת יסודית בין רש"י לבין רמב"ן, מה טיב הברית בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין הקב"ה. לדעת רש"י, הבסיס לברית הוא הגורל המשותף. הסיפור ההיסטורי, הבחירה באבות, והיציאה ממצרים הם שמחברים אותנו לה'. אך לדעת הרמב"ן הברית עצמה היא ברית של יעוד. המחבר בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין הק...

  אנחנו רגילים לחשוב על פרשת משפטים כפרשה שעוסקת במצוות של "בין אדם לחברו": דיני עבד עברי, נזיקין, שומרים, הלוואות והונאות, שוחד ועוד. עם זאת, אנחנו נוטים לפספס את ההקשר המלא של הפרשה, שלמעשה פותחת עוד בסוף פרשת יתרו במילים "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל". לפני המשפטים מוזכרים דינים שקשורים לבניית מזבח ואוסרים על פסלים, על חיתוך האבנים ועל מעלות למזבח. סוף פרשת משפטים גם עוסקת במצוות "דתיות" יותר כגון שבת ושמיטה וראיית פני ה' בעליה לרגל. אפשר לומר שיותר ממה שפרשת משפטים היא פרשה חברתית שעוסקת במצוות בין אדם לחברו, היא פרשה שמיישמת את האידיאלים הא-להיים – בין אלו שהם בין אדם למקום (כמו קדושה בזמן) ובין אלו שהם בין אדם לחברו (כמו מצוות רבות אחרות) – בתוך הקשר חברתי. אם את מצוות השבת אפשר לקיים בעיקר בתוך הבית כדי לנוח כמו בוראנו, בפרשת משפטים השבת תהיה לטובת המנוחה של אחרים. קדושת הזמן, לא תבוא לידי ביטוי רק בביתו של האדם פנימה, כמו בשבת, אלא היא תתבטא באופן חברתי, ביציאה משותפת של העם (לכל הפחות של הזכרים) להיראות לפני ה' במקדשו. אם...

אחד הדברים שבהם עברתי שינוי לאורך השנים הוא הצורך להיות צודקת. בעבר, כשהייתי מכינה שיעור בתנ"ך היה לי מאוד חשוב קודם להסביר למה כל התשובות שניתנו לא מספקות (הנה, כבר לא מסוגלת להגיד טועות, בכל זאת גדולי ישראל), ולכן חייבים להציע את ההסבר שלי. היום, אני נינוחה יותר. שמחה להסביר מה עמד מאחרי כל פירוש, שואלת בלי הרף: "דע מאין באת" (מה בפסוקים עורר את הפירוש הזה) "ולאן אתה הולך" (מה הרעיון שהפירוש הזה מקדם או מבטא) [ולעיתים רחוקות תוהה גם "ולפני מי אתה", כלומר מה ההקשר ההיסטורי של הפירוש]. אחרי כל זאת, גם שמחה להציע רעיון משלי, שיתן עוד נקודת מבט ואפשרות להבין את הטקסט. עם השנים אני לא רק נינוחה יותר, אלא גם שמחה בריבוי הפירושים, ובמגוון נקודות המבט. זה מצביע על עושר הרבדים (והבחינות) של התורה, ועל חכמה אינסופית ורב גונית. בתחילה הפרשה שלנו אפשר למצוא מתח בין הפירושים השונים ל"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", האם לפניהם הכוונה לפני בני ישראל או שהכוונה היא לפני דייני ישראל. למי בעצם פונים החוקים? לעם כולו או למשפטנים המקצועיים? אפשר לראות ...

  לכל אחד ואחת מאיתנו יש נקודות חיבור אחרות עם העולם הדתי. חלקנו מחוברים יותר ברמה השכלית, וחלק יותר ברמה הרגשית. חלק מרגישים מאותגרים על ידי מצוות שונות, בעוד הנפש של אחרים (ואולי של אותם אנשים עצמם) מתמלאת מקיום ההלכה, כך שהתורה היא ממש קיומית עבורם. רבים מאיתנו ינקנו את היהדות עם חלב אמנו, והיהדות עבורנו היא "בית", בעוד שאצל אחרים התורה מהווה תביעה ודרישה, מאתגרת, מספקת. כשחז"ל דנו בשאלה 'מה שמועה שמע יתרו ובא (והתגייר)?', אפשר להציע שהם תהו מה מושך אנשים לקב"ה ולעמו. כשחלק מהחכמים קובעים שיתרו הגיע בעקבות נסי יציאת מצרים, או בזכות ההצלה מידי העמלקים שוסי המדבר, הם מציגים תפיסה שאנשים נמשכים לעוצמה של ה' שבאה לידי ביטוי דרך עם ישראל. הניסים הגדולים, הנצחון במלחמה (הביפרים ומכשירי הקשר...) הם שמקדשים שם שמים בעולם, ומביאים 'כבוד לעמך ותהילה ליראיך'. אך כשחכמים אחרים סבורים שיתרו שמע על מתן תורה, הם מציגים את המשיכה של היהדות דווקא בהיבט השכלי והקיומי. ה' מכונה גיבור לא רק בהיותו איש מלחמה. כפי שמציין א"א אורבך, חז"ל קובעים שאת...

  חביבה בעיני השיטה שסוברת שתרי"ג מצוות (בהנחה שאכן יש תרי"ג...) גלומים בתוך עשרת הדברות. המצוות שקשורות לאמונה ולכבוד ה' מחד, ולמסקנות החברתיות מיציאת מצרים מאידך הם הענפים שיוצאים מהשורש "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (כך, לדוגמה סובר ר' אברהם בן הרמב"ם), איסורי עבודה זרה הם המשך של "לא יהיה לך", וכן הלאה. בתוך המערך המחשבתי הזה, אפשר להתלבט מה המקום של האיסור 'לא תחמוד'. בפרשנינו ניתן למצוא שני כיוונים מרכזיים. דברי הראב"ע יחסית מוכרים, והוא קובע שמדובר על ציווי על הרגש, שאדם יכול לשלוט במחשבותיו ורגשותיו באמצעות שכנוע עצמי, בעקבות הציווי. בעקבות דברי ראב"ע אפשר לראות באיסור 'לא תחמוד' את האב-טיפוס לכל המצוות שנוגעות לרגש, ובכלל לעולם העבודה על המידות. לעומת זאת, בהלכה המצווה התפרשה כאיסור על האדם לפעול מתוך הרצון שלו להשיג דבר מה ששייך לאחר. בין אם מדובר על שידול אדם למכור בכסף דבר ששייך לו, שלא תכנן למכור (כדעת הרמב"ם לדוגמה) ובין אם בהשגת הדבר באופן בלתי חוקי כגון לקיחה בכח, גם אם משלמים על...

  אן שירלי, בספר האסופית קובעת שעדיף לחלום גבוה ולא להשיג את כל הרצונות, מאשר לא לחלום ולא להשיג דבר. לא תמיד חלומות ותקוות מתגשמים, ולפעמים זה לוקח יותר זמן ממה שנדמה לנו, וצריך לעבור תהליך לא פשוט בדרך. בפרשתנו הקב"ה מסמן יעד מאוד גבוה עבור עם ישראל: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ...". ה' מגדיר את עם ישראל כסגולה שהיא אוצר מיוחד ואהוב של הקב"ה. בנוסף, הוא קובע שהם יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. אפשר שהכהונה המדוברת היא שירות שעם ישראל יעשה עבור העמים האחרים, כאשר עם ישראל יתווך בינם לבין הקודש. היעוד הא-להי הזה יחזור עוד כמה פעמים בתורה, אבל ההבטחה להיות ממלכת כהנים תיעדר מהיעוד הזה. כך לדוגמה בדברים ז': "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים...". ה' יחזור על היותנו עם קדוש וסגולה מכל העמים, אבל כאן ובמקומות נוספים היעוד "ממלכת כהנים" הולך לאיבוד. מה קרה? אפשר...

  פרשנים רבים רואים בעשרת הדברות את הגרעין של התורה כולה, כאשר כל שש מאות ושלש עשרה המצוות הם ביטויים ופרטים של הגרעין הזה. כל המצוות שקשורות לאמונה בה' כלולות בדיבר הראשון, ואלו שנלחמות בעבודה זרה בדיבר השני. הדיבור השלישי כולל את כל מה שקשור לכבוד שמים, ומצוות שבת לקדושת הזמן. מצוות כיבוד הורים קשורה מצד אחד להכרה בסמכות (ומכאן היחס לבתי המשפט, הדיינים, המלך והכוהנים), ומצד שני להכרת הטוב ודאגה לזולת. אם הדבר נכון, כיצד נבחרו דווקא עשרת הדברות הללו? האם הם המיצוי של הגרעין? או אולי רק דוגמאות? מדוע נבחרה דווקא שבת ולא חג הפסח, לדוגמה? מדוע האיסור להעיד שקר ולא האיסור לקחת שוחד? אפשר להציע שהייחוד של עשרת הדברות הוא בכך שכל ישראל שמעו באזניהם את דבר ה'. הדברות אפילו פותחות בפניה ישירה של ה' לכל אחד ואחד: "אנכי ה' א-להיך". לא רק שהקשר ישיר, הפניה היא אישית. ממילא, אפשר לראות בעשרת הדברות את הגרעין של המצוות, או דוגמאות בתוך הגרעין הזה, שהם אישיים. אמונה בה', איסור עבודה זרה, ואיסור לשאת את שם ה' - אפילו בין אדם לעצמו - הם אישיים ביותר. מצוות הש...

  לומדי הדף היומי למדו בשבועות האחרונים על הסוגים השונים של מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. לצד הקושי עם התיאורים (הן של העונשים והן של החטאים שמובילים לעונשים אלו), ניתן לשים לב לעובדה שחכמים מנסים ללמוד על מיתות בית דין השונות מהאופן שבו הקב"ה ממית אנשים. את ה'שריפה' למדו משריפת נשמתם של נדב ואביהו מחד ועדת קרח מאידך, את החנק למדו ממיתה רגילה בידי שמים ש'לא משאירה רושם'. את דיני הסקילה למדו מפרשתנו – 'כי סקול יסקל או ירה יירה' – אפשר לזרוק אבנים על אנשים, או לזרוק את האנשים (לירות אותם) על האבנים. היה ניתן לומר, שגם כאן חכמים למדו את האופן שבו בי"ד אמורים לסקול מהאזהרה של ה' בנוגע לנוגע בהר. אדם שהיה קרב להר ה', ופוגע בקודש בניגוד להנחיות, ההר היה דואג "להרחיק אותו" באמצעות דרדור אבנים, או העפה ממשית של האדם מההר (מלבי"ם). אלא שכאן יש הבדל מהדוגמאות הקודמות, כי לא ברור אם דברי ה' נאמרים כתיאור עתיד או כציווי. ממילא, יש שהבינו שיש כאן הנחיה אופרטיבית לבית דין, כיצד להוציא להורג את העולים בהר בניגוד להנחיות (כך המלב...

  כשנולד הילד הבכור, זוג אנשים הופכים להיות הורים. נוסף להם תפקיד, מתחדשת להם מהות, וגם העולם מתחיל להכיר אותם באופן אחר. כשה' שולח את משה לפנות לפרעה הוא שם בפיו את הקביעה "בני בכרי ישראל" (שמות ד' כב). ה' כאן בוחר שעם ישראל יהיה העם שיהפוך אותו ל'הורה' שלו ולא-ל מוכר בעולם. [1] לידת ישראל מתוך מיצרי פרעה (תרתי משמע) הופכת את ישראל לעם ואת ה' לא-להיו. בהמשך לכך, העם הראשון שיערער על הקשר הזה, ויבוא לפגוע בישראל יכונה "ראשית גוים" והוא עמלק (במדבר כ"ד כ). [2] כשהתורה מתארת את הפגיעה של עמלק בישראל היא מתייחסת לשני רכיבים: הראשון – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כ"ה יח). [3] עמלק פוגע בחלשים שבחברה, ואפשר לומר שעמלק מצליח לפגוע כשאין סולידריות ויש חלשים בחברה. הרכיב השני הוא "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים". לדעת חלק מהפרשנים עמלק מגיע כשעם ישראל לא ירא א-להים. [4] ואכן בסיפור בספר שמות, עמלק מגיע אחרי שישראל מנסים את ה': "לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם...

  את יציאת בני ישראל ממצרים ניתן לראות כתהליך של לידה. ה' מוציא את ישראלל ממיצרי – או צירי – המצרים, בתהליך לידה שהוציאה את ישראל ממצרים 'גוי מקרב גוי' ולוותה ביסורים גדולים. לאחר בקיעת המים, והיציאה של ישראל מתוך תחומי מצרים, המים חוזרים למקומם וכבר אין דרך חזרה. אולי לא לחינם קשרו חכמים בין הרחם לבין הקבר, בהיות ארץ מצרים גם ארץ של קברות, וגם הרחם של לידת עם ישראל. המטפורה של תהליך לידת העם לא מסתיימת ברגע הלידה, ואפשר לראות כיצד ההליכה של בני ישראל במדבר מלווה בדימויים הלקוחים שוב ושוב מעולם של הורות: "וידעת כי כאשר ייסר איש את בנו ה'' א-להיך מיסרך". וכמו בסמביוזה המוחלטת שנוצרת בין אם לתינוק לאחר הלידה, כך אנו מוצאים סימביוזה בין בין העם הילוד לא-ל ההורה. וכמו בקשר בין הורה לילד, וכמו בקשר שבין ה' לבין האדם הראשון, כך הקשר בין ה' לעמו   מתחיל קודם כל דרך האוכל. סיפוק הצרכים הראשוני של ילד, של אנושות ושל עם, קשור בטבורו גם בקביעת גבולות. לא לחינם, המקרה הקיצוני של בן סורר ומורה קושר בין אי שמיעה לקול ההורים לבין זלילה וסביאה, פריצת גבולות בתחו...

  לפני כמה שנים התגלגל אלי באחת מקבוצות הואטסאפ שאני חברה בהן הטקסט הבא: "איך להיות גדולים באמת?   מורה בכיתה צייר קו ארוך בלוח לרוחב ושאל את התלמידים: 'מי יכול להפוך את הקו ליותר קטן   בלי לגעת בו?' הציעו התלמידים כמה הצעות אבל כל דבר שהציעו היו צריכים לגעת בקו. התייאשו התלמידים ושאלו את המורה 'איך אפשר?'. ענה להם המורה בחיוך: 'פשוט מאוד'. לקח את הטוש ועשה קו בלוח גדול יותר מהקו שצייר ויצא מצב שהקו שעשה בהתחלה נהיה קטן ואז אמר להם המורה: 'תדעו בחיים מתי שאתם רוצים להיות גדולים   באמת לא צריך לגעת באף אחד להשפיל ולהקטין אותו.. פשוט   תגדילו את עצמכם ואת האור שלכם'". כבר הכרתי את הרעיון הזה כבר קודם ושמעתי שמשתמשים בו בשיעורי חינוך בבתי הספר, ואותי הוא מקומם. כמתודה חינוכית, המשל הזה ממש שגוי בעיני. הוא אומר לי: את רוצה להקטין? תגדלי. אבל היה נכון יותר לומר: את מרגישה קטנה? תגדלי. אני בעד להגדיל אנשים - את עצמי, את הילדים שלי, את התלמידות שלי, אבל לא כחלק מהקטנת האחר. גם דברי חז"ל ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" עומדת על המניע של אנש...