פרשן-Data

  כמו בחיים הסוערים שלנו כרגע (במלחמת חרבות ברזל תשפ"ד), גם בפרשת מטות אנחנו מגלים "חלוקת עבודה" בין הלוחמים שנשלחים מכל שבט להלחם את מלחמת הנקמה של ה' במדין, לבין המחנה שנשאר מאחור. התורה קובעת שאת השלל שלקחו מהמלחמה יש לחלק בין הלוחמים (אלף לכל מטה) לבין שאר העם. מדוע, בעצם, יש לחלק את השלל? הרי רק חלק מהעם לחם בפועל? כמה תשובות ניתנו לדבר. יש שיאמרו שכל העם היה אמור להלחם, אבל בפועל רק חלק יצאו למלחמה (כדי להגדיל את הנס או מסיבות אחרות). יש שיאמרו שהמלחמה היתה של העם כולו ("נקמת בני ישראל מאת המדינים" כדברי הציווי של ה'), וממילא השלל של העם כולו. יש שיאמרו שהמלחמה היתה של ה' ("נקמת ה' במדין", כדברי משה), והשלל התחלק בין כל עמו, וגם חלקים ניתנו לנציגיו באופן מיוחד – לכהנים וללויים. למעשה, במלחמות רבות בתורה ובנביאים אנחנו מוצאים חלוקת עבודה בין הלוחמים בפועל לבין השומרים על המחנה או היושבים על הכלים. לפעמים יוצאים למלחמה כדי להשיב רכוש ושבויים, כמו במלחמה של אברהם נגד ארבעת המלכים ובמלחמה של דוד נגד הגדוד העמלקי. במקרה הזה, הנפ...

  חכמים לומדים מפסוק אחד בפרשת ערי המקלט עקרון חשוב בעולם של דיני נזיקין.   התורה קובעת: "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת", וגם קובעת שאי אפשר לקחת כופר במקום לנוס לעיר מקלט. אבל התורה לא קובעת דבר דומה בהקשרים אחרים. מכאן (חלק מה)חכמים למדו שכשהתורה מצווה "עין תחת עין, שן תחת שן" וכו', אפשר להמיר זאת בתשלום ממוני. ואמנם, חכמים נחלקו האם מראש התורה התכוונה לתשלומי ממון במקום העין, השן או הרגל שנפגעו, או שהיא רצתה שיוציאו עין ולצד זאת מלמדת שניתן להמיר את האבר הזה ב"כופר" ממוני. אולי ההבדל בין שתי השיטות זו השאלה האם אנחנו מסתכלים על נזקי גוף כנזקים (ממוניים) או כפגיעות בגוף (ובנפש). אז למה לא להגיד את הדברים באופן ישיר? למה לא לומר בפרשת נזיקין שמשלמים על נזקי גוף, ומחכים לפרשת ערי מקלט כדי להסיק זאת באופן עקיף? נראה שיש כאן דוגמה לכך שפשוטו של מקרא אומר משהו אחד, אבל כשלוקחים את התורה כולה כמכלול מוצאים יסודות שמאזנים אלו את אלו ומשפיעים על הפרשנות של המקורות השונים. אם התורה היתה קובעת שמשלמים על נזקי גוף, היינו מכניסים את ...

  מתוך עיון בפרשות הנחלות, בסיפור בנות צלפחד בפרשת מטות, ובהשלמתו על ידי בני מנשה בפרשת מסעי, אפשר לומר שאצל גברים יש יסוד קבוע בעוד אצל נשים יש יסוד דינמי. הגברים מקבלים את הנחלה, אבל גם אחראים לשמור עליה ולשמר אותה. הנחלה עוברת בתוך השבט, וממילא זה מקבע את מקום המגורים לנחלה, וגם אם יוצאים ממנה יש חובה לנסות לזכות בה בחזרה ולחזור אליה אחת לחמישים שנה. הנשים לא מקבלות את נחלת אביהן, והן חופשיות לנוע בין הנחלות. אפשרות הנישואין לבן שבט אחר מכניס יסוד דינמי. גם בנוגע לזהות הדבר נכון. גבר נולד לתוך זהות מסוימת, ואיתה הוא מגיע ואותה הוא נושא על גבו לכל מקום - בן שבט מסוים, לוי או כהן. אשה נולדת לזהות אחת, אבל היא לא בהכרח מגדירה אותה, ויש לה ניידות מסוימת למשפחה אחרת, שבט אחר וכיו"ב. יש בכך תלישות וחוסר יציבות, אבל גם דינמיות וגמישות. תובנה זו עשויה לסייע בידינו להבין גמרא במסכת מנחות (קי ע"א): "הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ, הביאי בני מרחוק - אמר רב הונא: אלו גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהן כבנים, ובנותי מקצה הארץ - אלו גליות של שאר ארצות שאין דעתן מיושב עליהן כבנות...

  אחת העצות שלמדתי מהספר החשוב מאוד בעיני: 'איך לדבר כך שילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שילדים ידברו', היתה שבמקום לבקר את הילדים על מה שעשו לא בסדר, ובמקום להגיד להם מה לעשות, עדיף להנגיש את המידע ולתת להם להגיע למסקנה לבד. לדוגמה - במקום לצעוק על הילד ששוב לא הכניס את החלב למקרר (דוגמה שלהם, לא שלי), או לבקש ממנו שוב להכניס את החלב למקרר, אפשר לציין עובדות: שים לב שהחלב נשאר בחוץ, חלב בחוץ מתקלקל מהר. בצורה כזו, המידע יחד עם האחריות עוברים לילד, וההורה רק מפנה את תשומת הלב. מאז שלמדתי את זה, כל פעם שאני מגיעה לדו שיח של משה עם שנים וחצי השבטים, אני קוראות אותו קצת אחרת. בני ראובן וגד פונים למשה: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: (ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה:" הם שמים את המידע לפני משה - יש כאן ארץ שטובה למקנה, ו... "לעב...

  בספר במדבר יש לא מעט רשימות ומספרים, והנטיה של רבים כשמגיעים לרשימות הללו היא קצת "לעופף" ולתת לשמות ולמספרים לעבור מעל הראש. אבל לפעמים, כשמסתכלים בפנים, אפשר לגלות דברים מעניינים. בפרשתנו מופיע רשימת שמות נוחלי הארץ. בתוך הרשימה הזאת מופיעים בני יהודה: "בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען. ויהיו בני יהודה למשפחותם לשלה משפחת השלני לפרץ משפחת הפרצי לזרח משפחת הזרחי". למרות שברור שער ואונן בני יהודה לא יקבלו נחלה בארץ, ולא ניתן לומר עליהם "לאלה תחלק הארץ במספר שמות", הם עדיין כלולים ברשימה. מדוע? נראה שהדבר קשור למשמעות היבום בתנ"ך. בסיפור ה"ייבום" של ער ואונן שבספר בראשית, הדברים לא הולכים לפי מצוות התורה שתופיע בספר דברים. מי שבסוף מייבם זה האב ולא האח, ולכאורה נראה שהסיפור כולו קשור למעין תרומת זרע למת. ובכל זאת, מצוות התורה על יבום מדברת על השארת שם למת, ובספר רות אנחנו מגלים את הקשר שבין הקמת השם לבין הנחלות. הכללת שמות בני יהודה המתים בתוך רשימת נוחלי הארץ רומזת שליבום שנעשה בסיפור הזה יש משמעות, וששמות הבנים הללו קמים ב...

  בתחילת פרשתנו פנחס מקבל שכר על מעשה הקנאות שלו - "ונתתי לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". יש שני פירושים עיקריים בנוגע להבנת השכר שפנחס מקבל. לפי רש"י, בעת משיחת אהרן, נמשחו רק הבנים שלו, ולא הנכדים, וממילא פנחס עוד לא היה כהן בכלל. הוא זכה לכהונה בעקבות מעשה הקנאות. באופן דומה, רש"י מפרש שהכהונה ככלל הגיעה לשבט לוי (ומתוכם לכהנים) בזכות הקנאות שלהם במעשה העגל. לפי הרמב"ן, השכר הוא ברית השלום שנוסף לברית הכהונה (ואחרים סבורים שהוא זכה לכהונה גדולה). לפי דבריו, לא נראה שכהונת פנחס התחילה כאן, אלא היתה כלולה בכהונת בני אהרן בכללותם. לפי הרמב"ן, הכהנים כלל לא נבחרו בעקבות חטא העגל, והבחירה בהן נעשתה עוד קודם, ולא היתה קשורה למעשה זה או אחר. שתי התפיסות אודות בחירת הכהנים בכלל, ואודות שכרו של פנחס בפרט, נבדלות בשאלה האם הבחירה קשורה למעשים, או שהיא בחירה "מהותית" ופנימית, שלא קשורה למעשה זה או אחר. באופן דומה התורה מציגה מחד את הבחירה באברהם אבינו כבחירה נטולת הקשר, אולי כדי לומר שהבחירה היתה "לא תלויה בדבר", ומאידך, המדרשים מחפשים את...

  מה היה האינטרס של זמרי בן סלוא? אם לחטוא, למה בכיכר העיר? התחושה שלי היא שבני ישראל פורצים כאן גדר רציני בכך שהם פונים לבנות מואב (ומדין). אני מניחה שלפריצת הגדר הזו היו שלבים. מבחינת המואביות - קודם הן קוראות לעם לאכול, ורק אחר כך לזבוח לאלהיהן. יש להניח שגם המראה שלהן היה חלק מהסיפור, גם אם להן עצמן זה לא היה מודע. ומבחינת עם ישראל זה התחיל עם זה שסוף סוף הם יכולים "לצרוך תרבות", לצאת לראות חבר'ה, לראות עולם, לראות מקום מיושב, להיזכר מה זאת ציוויליזציה. אחר כך הם נזכרו שציוויליזציות כוללות גם נשים נחמדות, והם סה"כ רצו להכיר אותן, ואז רצו יותר, והנשים הללו רצו להכיר לבחורים הנחמדים את התרבות שלהן והאמונה שלהן וכו'. איפשהו (אני מקווה שדי בהתחלה) אני בטוחה שאנשים בעם לא התלהבו. מתישהו התחילו קולות ציקצוק למיניהם. אולי היו כאלו שהבינו את פוטנציאל הנזק ופרשו. אבל יש להניח שהיו לא מעט שרצו להמשיך. חלקם פשוט הדפו את הצקצוקים ועברו הלאה, אבל אחרים... הם היו צריכים להרגיש טוב עם עצמם. אז הפכו את זה לאידיאל. התחילו להעלות טיעונים מול משה רבינו. אבל הדרך הטובה ביותר...

  יש כמה סוגים של ברכות בתורה. יש ברכה שהיא דבר ממשי, חפץ, שאפשר לתת רק כשזה נמצא ברשותך. כך עכסה תובעת את אביה כלב: "הבה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני, ונתת לי גולות מים". עכסה מבקשת ברכה ממשית, נחלה עם מקורות מים. יש ברכה שהיא הענקה של פוטנציאל. בעת בריאת העולם ה' ברך את העופות והדגים, ולאחר מכן את האדם בברכת "פרו ורבו". ברכה זו של ה' מעניקה פוטנציאל וכוחות למבורכים. ה' גם מברך את אברהם בברכת הזרע, ומוסיף לכך גם את הברכה של הארץ, כפי שנראה אחר כך כשיצחק "מברך" את יעקב ומעניק לו את "ברכת אברהם": "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן א-להים לאברהם". למעשה, הן את פוטנציאל הילודה המרובה (ברכת הזרע) והן את ארץ ישראל (ברכת הארץ) ה' הוא שמעניק, לאבות, ואחרי שיש את זה בידם הם יכולים להעביר את זה הלאה. אמנם, יש גם אנשים שמברכים את ה', כמו יתרו: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה"... אבל, יש להניח שהכוונה בכך הכרה בגדולתו של ה', ואולי בכך שהוא מקור כל הברכות. כמו כן, ...

  אנחנו נוטים לחשוב שאנשים ש"מבינים אנשים" הם אנשים טובים יותר, נחמדים יותר, מוסריים יותר. ואנחנו נוטים לחשוב שאנשים רוחניים, שקרובים לא-להים יהיו אנשי חסד ואמת, אוהבי א-להים ואוהבי אדם. פרשת השבוע מפגישה אותנו עם בלעם, שהוא האנטיתזה לאינטואיציה הזאת. בלעם קרוב לא-להים, ולכן חושב שהוא יכול להגיד לא-להים מה לעשות, ולנצל את הקרבה הזאת לרעה. את הקשר עם א-להים הוא ינצל כדי לנסות להשפיע עליו לעשות את רצונו. בתחילה התחושה היא שבלעם מתבדה והוא לא מכיר את א-להים כל כך טוב. בלעם ככל הנראה גם מבין אנשים, אבל זה רק גורם לכך שהוא מבין גם את החולשות שלהם. הוא לא חף מחולשות בעצמו - רדיפת כבוד ועושר, וגם כעס מזדמן. חולשות אנושיות יש לכולנו. אבל ההבנה של בלעם את נפש האדם הובילה אותו לייעץ איך "להפיל" את ישראל. בהמשך הספר נגלה שבנות מדין שבאו להחטיא את בני ישראל הגיעו בעצם בלעם. כשבלעם זיהה את חולשת בני ישראל מול בנות מואב, הוא כבר גייס נשים ממדין להשלים את המלאכה. נראה שבשלב הזה בלעם גם הגיע להבנה גדולה יותר של ה' א-להי ישראל. לא הקורבנות ולא המזבחות הם מה שמעניינים אותו,...

  פרשתנו היא פרשה חשובה בתהליך ההתבגרות של עם ישראל. הסיפור הראשון בפרשה הוא סיפור של תלונה על חוסר מים. גם אנחנו, כמו משה רבינו, חשים תחושת דה ז'ה וו. כבר היינו בסיפור הזה קודם. משה מגיב גם בתסכול וגם בחזרה על דפוס מוכר של הכאת הסלע. תלונות ישראל, ותגובת משה, מזכירים את מערכת היחסים התלותית בין העם-משה-ה'. בהמשך העם כבר יקח אחריות, וכשיתקע בצרה, ינדור נדר לה' כדי לגייס את עזרתו. במלחמה נגד הכנענים, הפועלים הם עם ישראל שיודע לפנות בעצמם אל ה', וגם להבטיח תמורה. ואמנם, בהמשך נפגוש שוב תלונות ישראל שכבר רוצים להיכנס בארץ, וכל מה שהם רואים סביבם זה את הלחם הקלוקל. כאן ה' מגיב כבר בצורה חריפה, ומלמד אותם בדרך הקשה, שמסביבם גם יש הגנה א-להית שמונעת - בדרך כלל - מהנחשים והעקרבים לפגוע בהם. בהמשך הפרשה נגלה מחדש את העצמאות של העם, וגם את היכולת שלהם להודות על מה שיש, באמצעות שירת הבאר. כנגד "אז ישיר משה" של יציאת מצרים, בפרשתנו נראה את "אז ישיר ישראל". הנדר והשירה, הם אלו שיהפכו את העם לעם שמסוגל לשלוט בגורלו, תוך הבנה שהכל מגיע מידי שמים, אבל בלי...

  סיפור חטא מי מריבה מציף בפנינו את המושג 'קידוש השם'. משה ואהרן נענשו בשל הבעת חוסר באמונה "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", אשר פגעה באפשרות של השם להתקדש בקרב בני ישראל. מכאן משמע, שה' נקדש בקרב בני ישראל על ידי הבעת אמונה של עמו או נציגיהם. בויקרא כ"ב, קידוש השם נעשה באמצעות קיום המצוות: "ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם". קיום מצוות, קבלת מרות, הבעת אמונה, הם כולם מרכיבים חשובים בקידוש השם, ולכאורה החסרון שלהם בסיפור מי מריבה גרם לכך ששם ה' לא יתקדש. אלא שבפסוקים הבאים נאמר: "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל ה' ויקדש בם". אם כך, האם  שם ה' נקדש או לא? ניתן לראות שבתורה האחריות על קידוש שם ה' מתחלק בין ה' לבין העם. ה' מקדש את שמו ומביא להבעת כבוד לעיני הגוים – "ואכבדה בפרעה". הוא עושה זאת באמצעות ניסים ובאמצעות מעמדו של עם ישראל (ולכן אם עם ישראל ימות במדבר שם השם(?) יתחלל, ומה יגידו הגוים?). אבל בני ישראל מקדשים את שם ה...

  יש אימרה שמסתובבת משמו של אלברט איינשטיין (אם כי לא ברור בכלל שהוא אמר אותה) שאי שפיות זה לחזור על אותה פעולה שוב ושוב בתקווה לתוצאות שונות. המשפט הזה נכון אולי במקרים מסויימים, אבל בדברים שדורשים התמדה – התעמלות, עבודת המידות, חינוך ועוד – הוא נראה שגוי. דווקא במקרים הללו החזרה הסיזיפית היא זו שאמורה לשנות את המציאות בסופו של דבר. אלא שגם חזרה סיזיפית, בלי לשים לב להתקדמות היא בעייתית. הורים נדרשים לעמוד שוב ושוב על הגבולות, לא לחפף ולא לעגל פינות, כדי להגיע להישגים. אבל אם הם יתעקשו על אותם גבולות ועם אותם אמצעים בגיל שלש ובגיל שלש עשרה, הם כנראה טועים ובגדול. בין היתר, זהו הסבר אפשרי לחטא של משה ואהרן. שוב ושוב הם נדרשו לעמוד מול העם ולומר 'לא כך מתלוננים, לא כך מתנהגים'. הם ניסו להראות לעם שוב ושוב שתפילה נכונה יותר מתלונה, ובעיניהם העם מתקשה להבין. אז שוב הם לוקחים את המטה (שה' גם אמר לקחת) ושוב הם מכים (בסלע) כדי להוציא את המים ולהוכיח שה' דואג לעמו בדרך ניסית. אבל צריך לשים לב, שהמטה הוא כבר לא אותו מטה, וככל הנראה העם הוא כבר לא אותו עם. את המטה שמשה מצו...

  לכאורה סיפור קורח ועדתו מלמד שאסור לערער על הסמכות של משה ואהרן. מי שערער על כהונת אהרן נשרף באש, ומי שערער על מנהיגות משה נבלע באדמה. היה ניתן לומר שיש כאן דיקטטורה במיטבה. אלא שהדברים הרבה יותר מורכבים מכך, ולא רק בגלל שהערעור על משה ואהרן הוא ערעור על בחירת ה'. הדברים מורכבים יותר שכן לא רק המערערים נענשים או מוכחת טעותם, אלא שמנהיגותם של משה ואהרן באמת מוטלת במבחן. הם צריכים להוכיח את עצמם. חלק מהוכחת המנהיגות של משה קשורה לכך שלא נהנה על חשבון הציבור, ועשה את כל דבריו לשם שמים. אבל הבחירה באהרן, שהיא אולי זאת שפחות מובנת מאליה (גם בגלל הקישור המשפחתי למשה, וגם בגלל תפקידו של אהרן במסגרת חטא העגל), אכן עומדת למבחן. הן במבחן המטות, ובעיקר בבחינת התפקוד של אהרן במגפה שפגעה בציבור. מבחן המטות הראה שה' אכן בחר בשבט לוי ובאהרן לעמוד לפניו ולשרתו, והאופן שבו אהרן תפקד בעת המגיפה, ומסר את נפשו והקטיר קטורת כדי להגן על העם, היוו הוכחה לכך שהוא אכן ראוי לשרת את העם. אם כן, הבחירה במשה ובאהרן מוכחת בשיטת "המקל והגזר". המערערים הקולניים נענשים – איש איש לפי חטאו. א...

  פרשת קרח מדגימה חשיבה חינוכית של הקב"ה, ואת היתרונות של נתינת התורה ב"מנות" לאורך תקופה. אם נסתכל בתורה עד פרשת קרח נראה שבני ישראל מתבקשים להעניק מרכושם. בספר שמות מוזכרת הבאת ביכורים לבית ה'. בסוף ספר ויקרא הוזכרו מעשרות של בע"ח ושל זרע הארץ שנהיים קדושים. בפרשת שלח ראינו את הנתינה של ראשית העריסה, החלה - לה'. בכל אלו הוזכרה דווקא נתינה לה'. לא נאמר למי ניתנות המתנות הללו. [ניתן למצוא יוצאי דופן - פדיון הבכורות שניתנים לכהנים (במקום הלויים שניתנים כעזרה לכהנים) וחרם שניתן לכהנים (בסוף ספר ויקרא), אבל הוא מראש ניתן בהתנדבות ולא כחובה.] למעשה, את הנתינה בפועל של מתנות הראשית - התרומה והביכורים - לכהן, ואת מעשר ללויים, אנחנו פוגשים לראשונה בפרשתנו. מה משמעות הדבר? נראה שעד כה, כשהכהונה נתפסה כזכות גדולה, כפריווילגיה, לא היה ניתן לבוא לעם ולבקש שגם יתנו מתנות לכהנים וללויים. אבל במהלך פרשת קרח קורה דבר חשוב. לאחר שקרח ואנשיו מערערים על הכהונה (לצד ערעור על מנהיגותו של משה), ומבחן המטות מביא לשריפת מי שרצה להתקרב למשכן, ואף התפרצה מגפה מחוץ למשכן, ה...

  למרות הזכות הגדולה להיות משה רבינו, כמה טרגיות יש בדמותו ובסיפורו. מעבר לכך שהוא לא זכה לראות את הגשמת המפעל שלו, למרות כל המאמצים, הוא גם זכה שוב ושוב לביקורת. כשהתורה מתארת את מגבלותיו של המלך היא קובעת שלא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו כסף וזהב. התורה וחז"ל מלמדים אותנו שמשה רבינו נחשד בדיוק בשלשת הדברים הללו. בפרשת בהעלותך, אהרן ומרים מדברים במשה אודות האשה הכושית אשר לקח, חז"ל מסבירים שמשה נותן דין וחשבון על התרומות למשכן "אלה פקודי המשכן" בגלל שחשדו בו שהוא העשיר מתרומות העם, ובפרשתנו משה זועק "לא חמור אחד מהם נשאתי", כנגד חשד אפשרי שהוא נכנס לשלטון כדי לנצל את העם ולקחת את ממונו ובהמותיו. למרות חוסר ההוגנות שבהאשמות, כשמשה בכלל לא רצה להנהיג את העם, וכבר ניסה להתפטר מהתפקיד, בחשדות שמשה מודע אליהן הוא דורש מעצמו להוכיח שהוא בסדר. משה קובע שלא לקח את בהמות העם, למרות שלדעת רש"י, היה ראוי שיקח במסגרת התפקיד. הוא נותן דין וחשבון כדי להוכיח שהוא לא התעשר מתרומות המשכן. בימינו רבים מקובל מאוד שאנשים עושים דברים "על חשבון הע...

  לצד הנהגתם של משה ואהרן, אנחנו פוגשים בפרשה את הנהגתם של כלב ויהושע. באופן מפתיע, למרות הדומיננטיות של כלב, הוא לא יהיה זה שינהיג את העם לאחר מות משה אלא דווקא יהושע, הפסיבי יותר. מה שמעורר את השאלה האם כל המנהיגים שווים, או שיש מנהיגים ששווים יותר. מדוע יהושע יהיה זה שיבחר להנהיג את הדור אחר משה? יש שישוו בין הדיבור המיליטנטי של כלב: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", לעומת הדיבור האמוני שאותו מוביל יהושע: "אם חפץ ה' בנו והביא אותנו אל הארץ הזאת". אך אפשר גם ללכת לכיוון אחר ולהציע שדומיננטיות של הנהגה היא לפעמים הבעייתית. היא לפעמים זאת שמעוררת את הלעומתיות, ואולי אפילו את הבעיה מלכתחילה. כשהמרגלים חוזרים מתור את הארץ ומתחילים לתאר באופן ענייני את מה שראו, אנו נתפסים על המילים "אפס כי עז העם היושב בארץ" וכבר רואים לאן זה מתדרדר. ככל הנראה כך חשב כלב שקופץ ומתנגד "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". אלא שעד כה אף אחד עוד לא העז לומר כדבר הזה. רק בעקבות דברי כלב אנחנו שומעים את תגובת המרגלים האחרים: "לא נוכל לעלות אל העם כ...

  מה יותר קל לנו לחשוב – שהמרגלים היו אנשים רעים? או שהיו להם מניעים טובים? האם יותר קל לנו לראות אותם כמי שהיו בעצה הרעה מראש, שלא רצו שישראל יכנסו לארץ, שראו את ארץ ישראל בעין רעה, ואת התפקיד הרם שלהם במדבר בעין יותר טובה? כאלו שרוצים כח ושלטון, ומוכנים שעם ישראל כולו ישלם את המחיר? או שמא קל לנו יותר להסתכל עליהם כמי שרצו להישאר ולחסות בצל השכינה במדבר, שמה שהם חיפשו זה רוחניות, וה"פיזיות" הארצית של ארץ ישראל איימה על העולם הרוחני הזה? האם קל לנו יותר "לבלוע" מרגלים כאלו? או אולי אנחנו בכלל מעדיפים לראות אותם לא כרשעים גדולים ולא כחסידים שוטים, אלא כאנשים מורכבים שפחדו ממה שראו עיניהם, ושהדינמיקה שנוצרה בעקבות הדיווח שלהם גררה אותם מדחי אל דחי? בשבועות האחרונים מתקיימים בבית שלנו לא מעט דיונים ביחס להערכה שלנו את המנהיגים שלנו, ואת מנהיגי המחאות השונות: האם הם תאווי שלטון שמוכנים לעשות הכל כדי להישאר בשליטה? או שמא אידיאלים גדולים מנחים אותם, והם משוכנעים בצדקת דרכם כל כך שהם לא רואים איך חלק מהמעשים שלהם דופקים כאן את העסק? או שמא יש כאן דינמיקה מורכבת מחששות ...

  אחד מהדברים שמייחדים את ספר במדבר זה שהחוקים משולבים ממש בתוך הסיפורים. לא תמיד ברור למה כל חוק וכל סיפור מופיע איפה שהוא מופיע. ובאמת, אחרי סיפור המרגלים מופיע רצף של "חוקים" ועוד סיפור באמצע: דיני מנחה ונסך, מצוות חלה, קרבן על אי עשיית כל המצוות, סיפור המקושש, ואז מצוות ציצית. אמנם גם סיפור המקושש מלמד הלכה, אבל הוא גם סיפור שמופיע בתוך רצף של דינים שגם מקומם כאן לא ברור. חז"ל הבינו שדיני מנחות, נסכים וחלה הובאו כאן כדי לתת תקווה לעם, וכפי שכותב רש"י: "כי תבאו - בישר להם שיכנסו לארץ". מהרב מדן למדתי שגם את דיני הכפרה על שגגה לאומית ששקולה כנגד כל המצוות, אפשר להבין על רקע החטא הלאומי של חטא המרגלים השקול כנגד כל המצוות. הלשון של מצוות ציצית גם מזכירה לנו את חטא התרים את הארץ, שכנגדם נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אז מה סיפור המקושש עושה כאן? ואיך הוא קשור למה שבא לפני ואחרי? אפשר לומר שלמרות שמצוות הנסכים והחלה היו אמורות לנטוע תקווה בלב העם, הם גם יצרו סוג של מורך רוח. אמנם,   בסופו של דבר יכנסו לארץ ויקיימו שם את המצוות הלל...

  בעולם החינוכי מדברים על שני סוגי מוטיבציה (או הנעות): מוטיבציה פנימית ומוטיבציה חיצונית. אמנם, בחינוך אנחנו משתמשים הרבה בהנעה החיצונית – מבחנים, ציונים, עונשים ופרסים, אבל אנחנו מאוד רוצים להגיע להנעה הפנימית – סקרנות, רצון ללמוד, תחושות מסוגלות, שאיפות להצלחה ועוד. פרשתנו מפגישה אותנו שוב עם חטא של עם ישראל ובקשת סליחה של משה רבינו. נתקלנו כבר בחטא גדול קודם, חטא העגל. שם משה השתמש בטיעונים של "הנעה חיצונית" כדי לשכנע את ה' למחול לעם ישראל. מה יגידו הגוים (ואולי גם השבועה לאבות) הוא הטיעון שבו משתמש משה. אולי לבני ישראל לא מגיעה סליחה ומחילה, אבל התגובה של העמים מסביב צריכה להניא את ה' מכילוי עמו ולהניע אותו לסלוח להם. בסיפור העגל ה' מגלה, שלא רק ההנעה החיצונית חשובה לו (מה גם שאפשר לתרגם את זה גם כרצון פנימי לגדל את שם ה' בעולם). ההנעה הפנימית מבוססת על תכונותיו של הקב"ה, שהוא רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד. התכונות של ה' הן (גם) שמובילות אותו לחון את עמו ולרחם עליהם, ולכל הפחות לדחות או לעמעם את העונש. בפרשתנו משה כבר ישלב את שתי הטענות יחד ...

  רבים בציבור גדלו על האמירה ש"התורה קדמה לעולם". בין אם לפי הנוסח של הזוהר "התסכל באורייתא וברא עלמא" ובין אם בניסוח של מדרש בראשית רבה, שהתורה היא התכנית האדריכלית שלפיה הקב"ה יצר את העולם. הרעיון הזה קוסם לנו מכיוון שהוא מעיד על הנצחיות של התורה והעובדה שהתורה בלתי משתנה. אבל למרות ההצהרה העקרונית, התורה מספרת סיפור אחר. שני סיפורים בספר במדבר, האחד בפרשתנו, כביכול מספרים על שינויים בתורה. בעקבות בקשת הטמאים, נוספו דיני פסח שני לתורה. ובעקבות בקשת בנות צלפחד גילינו את חוקי ירושת הבת במקרה שאין בנים. הסיפור לא נגמר שם, וכשבני מנשה מערערים ומציגים את הבעיות שנובעות מהשינוי הזה, נוסף דין נוסף שמי שיורשת נחלה צריכה להתחתן עם בן השבט. כשמעיינים במקומות נוספים בתורה התחושה מתחזקת שחוקים מסוימים מהווים תגובה לאירועים שונים שקרו - האיסור לכוהנים לשתות יין בעקבות חטא נדב ואביהוא, והציווי על הציצית שנועד כדי ש"לא תתורו אחרי לבבכם" וכו', מיד אחרי חטא התרים את הארץ. פרשנים רבים אף רואים בציווי על המשכן ובבחירת הכוהנים בני לוי תגובות לחטא העגל. המחזיק...

  לפי חז"ל את שבעים הזקנים שהצטרפו למשה בפרשת השבוע בחרו לפי מפתח שבטי. לשיטתם הוא יצא מעט לא שיוויוני, כשלרוב השבטים היו ששה נציגים ולשני שבטים היו רק שניים. אמנם, גם השבטים עצמם לא היו שווים במיוחד בגודלם, וגם אפשר לתהות האם היו נציגים רק של שנים עשר שבטים, או שמא גם לשבט לוי (או לשני שבטי יוסף) היו נציגים בפני עצמם. גם אם המפתח לא היה בדיוק כפי שציירו זאת חז"ל, ברור מהפסוקים שמשה נדרש לחפש אנשים מזקני העם ושוטריו, ואולי אף דרש מבני ישראל (בין אם לצורך הנהגה ובין אם לצורך שיפוט): "אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם", כלומר נציגים של השבטים השונים.   לא נראה שתפקיד הזקנים (או השופטים) היה לחוקק, אלא יותר להנהיג את העם. אבל כבר אז ברור שאי אפשר לייצר הנהגה שמייצגת רק חלק משכבות העם. כנגד אנשים ממורמרים ומתלוננים, וגם באופן אמיתי, יש צורך בייצוג ובתחושת יצוג. גם משה רבינו, שלא נבחר על ידי העם, היה צריך להתקבל על ידו. התחנה הראשונה של משה המנהיג הטרי לא היתה אצל פרעה, אלא דווקא אצל זקני ישראל. אולי אחת הבעיות הכי רציניות של ימינו היא העובדה שאנשים לא מרגישים מיוצ...

  החופש הגדול הממשמש ובא לפתחנו. כהורים, אנחנו פעמים רבות נשב עם הילדים שלנו (בעיקר המתבגרים) ונחשוב יחד על רשימת דברים שאפשר/שמתוכנן לעשות בקיץ. אפשר לגשת לכך מהכיוון שרוצים לנצל את הקיץ ולהספיק כמה שיותר, ולצאת מהצד השני עם המון הישגים. אכן יש גם ילדים כאלו, שזה מה שהם צריכים ורוצים. מאידך, לפעמים הרשימה היא רשימה של אפשרויות, שהמטרה היא לא להספיק, אלא לדאוג שהילד יהיה עסוק. שלא ישב (יותר מדי) בשעמום, אלא יהיה בעשייה. מה בדיוק עושים פחות משנה, וברגע שמוצאים משימה ועסוקים בה זה מספיק. זה נכון לא רק לגבי הורים, אלא לגבי כל אחד ואחת והשאלה איך הם ממלאים את הזמן הפנוי שלהם. סוגיה זו מתחברת לסוגיה הלכתית שעולה סביב פרשת השבוע - דין "עוסק במצווה פטור מן המצווה" שנלמד מכך שטמאי הנפש פספסו את מצוות הפסח בגלל שהם עסקו במצווה של קבורת המת. ישנה מחלוקת ראשונים האם הפטור הוא רק כשאי אפשר לעשות את שתי המצוות בו זמנית (סוג של אנוס) או שגם אם אפשר לעשות את שתי המצוות, אפשר להמשיך במצווה שהתחיל ולא לעצור ולעשות עוד מצווה על הדרך. ואפשר שמחלוקת הראשונים היא בדיוק זאת - האם אנחנו...

  בפרשתנו משה מנסה לשכנע את חובב בן רעואל חותנו להמשיך איתם לכיוון ארץ ישראל. משה פותח בהבטחה "לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל". חובב מסרב "לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" ומשה מנסה לשכנע שוב, גם במה שיצא לחובב "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך" וגם בתועלת שהוא יכול להביא או כבר הביא לבני ישראל "כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים". אפשר להבין את הסיפור הזה בשתי רמות של הבנה – רמה אחת מאוד חומרית. משה מבטיח לחובב הבטחה חומרית (הטוב שה' ייטיב עמנו זה נחלת הארץ, וגם לחובב מובטחת נחלה), הסירוב של חובב הוא חומרי (ארצי ומולדתי – כבוד ונכסים) וגם הסיבות שמשה רוצה שחובב ימשיך איתם הן חומריות (לצורך חניה, עצות וידע בכיבוש). רמה שניה של הבנה היא אחרת לגמרי – הביטויים ארצי ומולדתי מזכירים לנו את אברהם אבינו שנדרש להתנתק מהעבר שלו כדי ללכת בעקבות ה'. מכאן, הטובה המובטחת קשורה לטובה שבספר שמות – הטובה שה' עשה לישראל, ההצלה ממצרים, הנסים הגדולים, גילוי שכינה. אבל בעיקר – משה מזכיר לחובב שכבר עזב את ארצו ...

  יש לילדים שלי קטע כזה, שאם אני מאפשרת להם משהו פעם אחת, מתוך נחמדות, מבחינתם זה הופך תקדים חודשים קדימה. וכל פעם, צריך להסביר מה היה מיוחד ושונה אז, שהצדיק את המחווה, שלא קיים עכשיו, ולכן הכללים לא משתנים. בעולם של נצח ואמת אחת, הרעיון של הוראת שעה, הוא לא הגיוני. אבל הוא נדרש בעולם דינמי של מציאות משתנה. הרמב"ן מגדיר את ספר במדבר כמסע השכינה מהר סיני על אהל מועד, וקובע שברוב הספר ההלכות הן "לשעה". וכך, אפשר למצוא בספרי לבמדבר שאלה האם הנזיר והסוטה שמופיעים בפרשתנו הם לדורות או לשעה. הגיוני לחשוב שהם פועל יוצא של המציאות המיוחדת של עם שחונה מסביב להר סיני נייד, ואולי כשנכנסים לארץ, למצב הקבע הדברים הם אחרת. ואמנם, ההכרעה היא שנזיר וסוטה (כמו מצוות לא מעטות אחרות בספר במדבר) הם דווקא כן לדורות, אבל התורה בכל זאת מציגה בפנינו מציאות שהיא זמנית - משכן שהולך בקרב המחנה (כולל תיאורים רבים של נשיאת החלקים השונים שלו, תיאור המחנה כולו, קרבנות חנוכת הנשיאים ועוד). תורת הנצח מנציחה גם תורה לשעה, הנצחי והזמני מתועדים יחד. ללמדנו, שלפעמים צריך לעשות את המחווה, לשנות מהכלל...

  פרשת במדבר פותחת ספר שכולו עסוק במתח המתמיד של עם ששכינה בקרבו. מצד אחד, הלב של העם נבנה ומכיל משכן ומזבח, ומשרתים (לה'? לעם? לחבור הזה שבין ה' לעם?), ומצד שני, יש מחנה מסביב, של אנשים וחיים ויום יום. אנחנו נפגוש במהלך הספר מתח סביב הרצון להתקרב יותר - בדרך הלכתית, חיובית (וזמנית) של נזיר ובדרך השלילית של קרח המערער על המוסדות הקיימים ורוצה להיות בלב העניינים באופן קבוע. נמצא את השכינה נכנסת, כמעט בכח, לחדרי חדרים של מי שלא מרגיש מספיק את "זכו - שכינה ביניהם" וערערו על קדושת המערכת הזוגית במחנה שסביב. ונפגוש את האנשים שבסוף המתח אצלם נשחק, שהתרגלו, שהחלום שלהם נהיה בשר ולא רוח, שמאסו בלחם משמים ודווקא חלמו על לחם מן הארץ. ספר במדבר מזמן עבורנו חיים של מתח דתי על כל יתרונותיהם ונקודות המשיכה שלהם (אולי לא מספיק), עם האתגרים שהם מזמנים וסכנות השחיקה. קריאת פרשת במדבר לקראת יום ירושלים מזמנת בפנינו לחשוב על מקום הקודש והמתח הדתי בחיינו. איך שואפים לקדושה, בלי שתהיה בנאלית ומובנת מאליה? איך משלבים קודש בתוך החיים בצורה בריאה ומרוממת?

  אני זוכרת בתקופות של הריון, כשהמח כבר לא עובד מאה אחוז (בלשון המעטה), כשהעייפות מכלה כל חלקה טובה, כשהכל לוקח יותר זמן, וכשהגוף לא עושה את מה שאני רוצה ממנו שהייתי חושבת 'עכשיו זה זמני, אבל כדאי להערך לזה שכך יהיה כשתהיי זקנה...'. אחד הדברים שאיתם אני צריכה להתמודד בחיים, זה שבתקופות שונות היכולות שלי הן שונות. לא תמיד יהיה לי כח ללמוד או להתעמל או להיות נחמדה לאנשים. יהיו ימים שאני ארגיש מלאת מוטיבציה, ואחרים שהעצלות תשתלט עלי. לפעמים אלו יהיו ימים, ולפעמים תקופות שלמות. יש תקופות שאני מלאת עשיה ומצליחה אפילו איזו טפיחה קטנה על השכם, וימים אחרים שבהם לקרוא את הפיד שלי בפייסבוק מכניס אותי לתחושות קשות לגבי עצמי: למה אני לא ככה? ולמה לא אחרת? ואיך ההיא עושה כל כך הרבה? וגם אני רוצה להיות במקום הזה... אז אני לא אומרת שלא צריך לפעמים לדחוף את עצמנו גם בימים הקשים (ואולי ה"אחרים" שמשתפים בעיקר בסיפורי הצלחות באמת מצליחים לעשות זאת טוב יותר, ואולי הם רק משתפים בהצלחות, אבל לכולם יש אתגרים בחיים, ותקופות שבהם הם לא במיטבם), אבל קצת חמלה עצמית גם לא מזיקה. וההבנה שהח...

  כשפותחים את ספר במדבר, לא תמיד ברור למה הוא נדרש. ספר בראשית מביא יסודות של אמונה, ואת יסודות הבחירה בישראל. ספר שמות ממשיך ביסודות של אמונה, סביב יציאת מצרים, ובהגדרות בסיסיות של עבודת ה'. ספרי ויקרא ודברים מרוכזים במצוות ובעבודת הקרבנות. וספר במדבר נותן לפעמים תחושה שיש כאן סיפורים, עם מעט חוקים משולבים, אבל מטרתם לא ברורה עד הסוף. יש שיראו בספר, ספר שעוסק בהנהגה, אבל אפשר גם לראות בספר עיסוק בחיים עצמם (בתנאי מעבדה). הוא מתאר את תהליך ההתבגרות של עם ישראל, בדרך מקבלת תורה לקבלת עצמאות, בדרך מתלות בה' לחיים של אחריות. בתוך המסגרת הזאת, הספר פותח בסידור של עם ישראל. הוא מתחיל ממנין של הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה "כל יוצאי צבא", אבל מסדר אותם "למשפחותם לבית אבותם". יש משמעות לחיילים, אבל גם למשפחות שלהם. המניין הוא של הגברים, אבל בסוף הסידור במחנות הוא לפי משפחות, בתוך מסגרת של שבטים, ובתוך מסגרת של מחנות. למרות שעל פי רוב הסידור מתרכז בגברים, המחנות מסודרים דווקא לפי האמהות השונות – בני רחל בעצמן, בני השפחות יחד (למעט גד), ובני לאה יחד (יחד עם גד, ולמע...